זו ארצנו?

הטור הבא מוקדש לזינא. זינא, יפה בתרגום מערבית לעברית, היא התינוקת של נ' וח'. היא נולדה ב-3 בדצמבר כבת ראשונה להוריה ונכדה ראשונה לסבים והסבתות שלה. השמחה, מן הסתם, הייתה גדולה ואושר הציף את כולם. לפתע החיים של כולם שם במשפחה קיבלו משמעות אחרת. אני אומר את הדברים גם על סמך הדברים ששמעתי מהיולדת עצמה, וגם מתוך הנחה שמכיוון שמדובר ברגשות אנושיים בסיסיים הרי שהם אוניברסאליים וקל לתאר אותם ולהזדהות איתם.

זינא נולדה אל העולם הזה בסוף השנה האזרחית, ואני לא יכול לחשוב מה יהיה עליה בעוד שנה, עשר, עשרים שנה, ובכלל איך ייראו חייה. הבת שלי, אלונה, היא בת שנתיים ושלושה חודשים. גם לגביה אין לי מושג איך ייראו חייה בעוד עשרים שנה, אבל מכיוון שלזוגתי ולי חלק גדול בזה, אני יכול לתאר לעצמי. ומאחר שבתי היא אזרחית ישראלית ויהודיה, ואם המדינה הזו תישאר דמוקרטית, הרי שכל האפשרויות יהיו פתוחות בפניה. היא רק תצטרך להחליט: אם ללמוד ואיפה, במה לעבוד ובאיזה מקצוע לבחור, לצד מי ועם מי היא תרצה לחיות, ומכיוון שהיא אדם דעתני ועקשנית לא קטנה, קשה לי להניח שהיא תוותר על משהו מרצונותיה.

• אבל חייה של זינא, שנולדה במרחק של שישים קילומטר מאלונה, יהיו שונים לגמרי. זינא נולדה למשפחה ערבית מאזור ירושלים, בעלת תעודת זהות ישראלית. היא לכאורה אזרחית שוות זכויות לאלונה בתי, אבל רק לכאורה. זינא היפה לא תיהנה משוויון ההזדמנויות, לא תקבל את מלוא האפשרויות. במדינת ישראל זינא היא סוג של אזרחית, אבל לא ממש.

יש לי חברה ערבייה
הוריה של זינא הם אנשים אינטילגנטיים מאוד, חרוצים, אנשי תרבות וספר. הם עוסקים בין היתר גם בחינוך. אין לי ספק שיתנו לה את הטוב ביותר, אבל זה כנראה יהיה פחות ממה שבני גילה היהודיים יקבלו. לא בגלל ההורים, אלא בגלל המדינה והשיטה. היא תקבל הרבה פחות בכל דבר ועניין. החל מגני משחקים בשעות הפנאי, המשך בגני הילדים ובתי הספר, בשירותי בריאות ורווחה, ולמעשה בכל תחום בחיינו. ההורים שלה הביאו אותה לעולם כי הם אופטימיים, כי הם רוצים להעניק לה את כל מה שאפשר מלוא החופן, הם אוהבים אותה ודואגים לה וכמובן רוצים באושרה. אבל בין מה שהם מתכננים לה לבין מה שהמדינה מתכננת לה יש פערים לא קטנים.

כן, אז אלונה וזינא תהיינה חברות. זינא תוכל להגיד שיש לה חברה יהודייה ואלונה תוכל להגיד שיש לה חברה ערבייה. ואולי שתיהן ירגישו שוות זו לזו כי הן באמת שוות, ושתיהן ישבו ויתכננו יחד חיים נהדרים ואהבות גדולות בדיוק כמו באגדות. אבל איך באמת ייראו החיים שלהן?

אני מספר את הסיפור הזה מכיוון שהמציאות של ימינו מאד מטרידה אותי. בימים האחרונים זוגתי ואני שוחחנו והעלנו את האפשרות שאולי נעבור לאיזו תקופה לחיות במדינה אחרת. מטרידה אותי העובדה שהמחשבה הזו בכלל עלתה במוחנו. כבר היו הזדמנויות בעבר, כבר היו מחשבות, אבל הן תמיד נדחו כמעט מיד. אתם יודעים, אנחנו ישראלים - המנטאליות, השפה, המשפחה, החברים, בכלל החיים שלנו הם כאן. המקצועות של זוגתי ושלי עוסקים בשפה. אנחנו נטועים כאן. אבל משהו רע מאד קורה. אין לי מושג לאן זה הולך, אבל זה מריח רע. אני לא מדבר על המצב הביטחוני - זה מעולם לא הפחיד אותי. אני מדבר על החברה שלנו, על האופי שלנו, על הפרנסה שלנו. מפסיק להיות נעים לחיות כאן וזה מפחיד אותי. לא שאני חושב שבמקומות אחרים יש מציאות גדולות, אבל נחמד להשתעשע ברעיון שיש מקומות שיכול להיות לנו יותר נעים לחיות בהם.

אני כותב את הדברים לא מתוך משבר אמצע החיים אלא באמת מתוך העובדה הפשוטה שהתהליכים שמתרחשים כאן מפחידים אותי ומייאשים. ההליכה ימינה, הדרת נשים ומגמת ההתחרדות, החוקים האנטי דמוקרטיים, השליט שלא יודע מה הגבול, האווירה הכללית שיוצרת אצלי תחושת מחנק. אני מניח שבסופו של יום, מלבד טיול בחו"ל פעם בשנה, לא ניסע מפה לאף מקום. אבל עצם התחושה הזו היא מבחינתי משהו חדש, לא טוב, ומשום כך אני כותב. אולי בחלקת גן הירק הקטנה שלי אצליח לגדל משהו טוב יותר. סוג של אופטימיות, שלא בטוח שיש לה על מה להתבסס.