תנו לנו סינדרלות

איך אנחנו אוהבים סינדרלות. מתים על זה. הנה, הפועל קריית שמונה זכתה השבוע לראשונה בתולדותיה באליפות המדינה בכדורגל וכולם משבחים, מהללים, משתתפים בשמחתם. הנה, קותי סבג הוא הזוכה הגדול של "האח הגדול" וזכה במיליון שקלים. וכל המדינה, ליתר דיוק ארבעים האחוזים שצפו בקביעות בתכנית, מרגישים שנעשה צדק כשהצעיר הזה מבית שמש זכה. יחי האנדרדוג, יחי הסינדרלות.

כן, גם הצפוניים שחטפו כל החיים שלהם קטיושות סוף כל סוף יודעים קצת מהי שמחה וגאווה. כן, הצעיר הזה מבית שמש שטען כי כל חייו הרגיש חסר בטחון עצמי, מקופח ולא שווה בין שווים, פתאום מקבל ים של אהבה בפריים טיים ואין-סוף שטרות מזומנים. עם ישראל אוהב סינדרלות, כאלה שבאו משום מקום ולפתע זכו. זוהי בדיוק ההתנשאות הצבועה הבלתי נסבלת, הציניות שמעמיקה את התחתית ומנציחה את פער המעמדות. אלה שהיו דפוקים יישארו כאלה, אבל כשהם ישרתו את המטרה יקבלו קצת יותר אמפטיה.

מדינה שלמה מרגישה שנעשה צדק שהפועל קריית שמונה לוקחת אליפות. למרות חיבתו לאנדרדוגים, יוסי עין-דור מעדיף השקעה קבועה ושוויונית מא

כי כדי לשנות את המציאות, השינוי צריך להיות עמוק ויסודי. הפועל קריית שמונה צריכה להיות במצב כזה שבכל שנה היא תהיה מועמדת ראויה לאליפות, בדיוק כמו שתי הקבוצות מתל אביב ומכבי חיפה. קריית שמונה לא צריכה להסתמך על ספונסר יחיד, מכובד ככל שיהיה כמו איזי שרצקי, אלא צריכה שיעמדו לרשותה תקציבים גם מהמדינה, והרבה, כי החשיבות בעצם קיומה של הקבוצה הזו היא הרבה יותר מזכייתה באליפות. כי קבוצת כדורגל מצליחה יכולה להביא לעיר ולאזור גם כלכלה משגשגת, כוחות מקצועיים וחברתיים חדשים, אנשי חינוך ותעשייה. כי קבוצת כדורגל מצליחה בקריית שמונה אסור שתהיה שייכת רק לספונסר, כל ספונסר, שברצותו יהיה וברצותו ילך.

וקותי סבג, הצעיר הבוטה אבל בעל החן והכריזמה, הצליח לסחוף אחריו עדת מעריצים, שלא לומר מעריצות, למרות היחס המשפיל שהפגין לעיתים קרובות כלפי מי שהיתה חברתו הצמודה בתכנית וכלפי משתתפים נוספים. אבל על זה הציבור כאן סולח. כן, הוא מסכן, ככה הוא גדל, ועוד מיני תירוצים שגברים מכים נוטים להשתמש בהם לעיתים קרובות.

כן, עם ישראל אוהב סינדרלות כי הן משעשעות אותו, לרגע. ומה יהיה אחר כך? על זה לא חושבים, כי בארץ הזו הכל צריך להיות כאן ועכשיו.

השבוע התפתח ויכוח לוהט בין שר הרווחה משה כחלון לבין מנהלי העמותות החברתיות. כחלון טען כי מנהלי העמותות גורפים לכיסם עשרות אלפי שקלים מידי חודש ומנצלים את הנזקקים לפרסום תקשורתי. למעשה השר כחלון טען מה שטוענים כל הארגונים החברתיים מאז ומעולם - שזו אחריות הממשלה לדאוג לצרכי הנזקקים. אלא שהבעיה בטענתו הינה שאם הממשלה שהוא חבר בה הייתה מטפלת באופן יסודי בבעיות הרווחה, לא היה עוד צורך בכל אותן עמותות. כולנו היינו שמחים שלא לראות עוד את תמונות המקררים הריקים, התורים האינסופיים בחלוקת מצרכים, את הפנים המושפלים מעוררי הכאב.

זוהי מהותה של המחאה החברתית - מקומה של הממשלה בקביעת סדרי העדיפויות וחלוקת התקציבים. הממשלה הזו צריכה לאמץ מדיניות חברתית ראויה שתייתר את הצורך בקיום העמותות החברתיות, בדיוק כמו שהיא צריכה לקבוע חלוקת תקציבים נכונה בספורט כדי שהפועל קריית שמונה לא תהיה סינדרלה חד פעמית, או חלוקה נכונה בתקציבי החינוך (הפורמלי והלא ופורמלי) כדי שקותי סבג ושכמוהו לא יזכו בגלל הקיפוח אלא בזכות מי שהם.

הקיץ מתקרב, ואיתו הציפייה לגל מחאה חדש. זה מחויב המציאות, על אחת כמה וכמה כששנת בחירות בפתח. אם רוצים לעשות את השינוי, זה הזמן.