אצלנו או אצלכם

לפני שנים, כשיוסי עין-דור היה ילד, לליל הסדר המשפחתי היה ריח של חגיגיות מיוחדת. אחר כך הילדים התחתנו, ההורים נפטרו, פסח הפך לחג של חשבונות מעיקים ומליל הסדר של פעם נותר רק זיכרון

כשהיינו יורדים בתחנת האוטובוס בצומת "עלית" היה לנו עוד מרחק לא קצר ללכת. זה היה תמיד בשעות אחר הצהריים, מספיק זמן לפני כניסת החג. כולנו היינו  לבושים בקפידה, מצוחצחים ומבריקים, מריחים את ההתרגשות הזו באוויר. אמא שלי, אבא שלי, אחי הגדול, אחותי ואני הקטן. לא היה לנו אוטו ולכן הנסיעה באוטובוס מרמת השרון, שם נולדתי, לרמת גן, לבית של הדודים שלי, הייתה מבצע לא קטן.

" טוב, אז אצל מי עושים השנה? חייבים לשמור על סדר הדברים, חייב להיות חשבון מתמטי מדויק, כדי שחלילה אף אחד לא ירגיש שהוא עובד יותר. "

זה התחיל כמובן בשלב ההערכות. אני לא זוכר כמה פעמים בשנה קנו לנו בגדים ונעליים חדשים, אבל אני זוכר בבירור את קניית הנעליים לפני פסח. נעליים חצאיות, אלגנטיות, כאלה שנועלים רק בשבתות וחגים. אבא שלי, אחי ואני בחולצות לבנות ומכנסי טרלין מגרדים ולא נוחים בטירוף אבל נחשבו אז אלגנטיים, אמא שלי בשמלה חגיגית ותסרוקת מוקפדת מוחזקת בהרבה ספריי כדי שלא תנחת, ואחותי עם בגדים שהיו מותאמים לה בדיוק איך שהיא רצתה כי היא אף פעם לא ויתרה.

הדרך מהבית שלנו לתחנת האוטובוס הייתה מרחק של כמה מאות מטרים של שביל מאובק. שוו בנפשכם, צעידה בשביל מאובק עם נעליים חדשות ומצוחצחות, איזה אסון. אבל לאמא שלי היה פטנט: בתוך גזע העץ שעמד לו גאה צמוד לתחנת האוטובוס, היא החביאה פיסת בד וכשהיינו מגיעים לתחנה היא הייתה שולפת אותה ומבריקה לכולנו את הנעליים. אנחנו לא נעלה לאוטובוס כשאנחנו לא מצוחצחים למשעי.

 

הטקס הזה התרחש אחת לשנתיים. כי את ליל הסדר היינו עושים במשך שנים פעם אחת אצלנו ופעם אחת אצלם, אצל הדודים היחידים שהיו לי. ההורים שלי, ששניהם נפטרו כבר לפני שנים רבות, היו שניהם ניצולי שואה. למותר לציין שבני משפחתם נספו כמעט כולם, למעט אחותה הצעירה של אמא שלי שניצלה בזכות המסירות האינסופית של אחותה הגדולה ממנה, ועוד אח אחד שהקשרים איתו ועם משפחתו היו רחוקים יותר.

וככה, כל שנה, היינו נפגשים - שתי המשפחות הקטנות - וחוגגים את ליל הסדר. אהבתי את זה, חיכיתי לזה כל השנה. כי במפגש הזה היה משהו באמת חגיגי, שמח, מיוחד, מפגש שבו נשכחו לרקע כל המשקעים הקשים שהיו בין שתי המשפחות שלנו.

חיכיתי לסדר כל השנה. יוסי עין-דור של פעם חיכיתי לסדר כל השנה. יוסי עין-דור של פעם

ואז, בת דודתי נישאה למישהו שהיה בן למשפחה אמידה. האבא שלו היה רופא. ומאז הפסיקו שתי המשפחות לעשות את לילות הסדר יחד, כי הדודים שלי היו עם המחותנים החדשים שלהם ואנחנו היינו עם עצמנו. לילות הסדר כבר לא היו מה שהיו. ואז אחי הגדול התחתן וגם הוא כבר לא היה איתנו כל שנה, וככה התפרק לו כל העסק הזה של לילות הסדר השמחים.

כבר שנים ארוכות, מאז שבגרנו, שלילות הסדר בשבילי הפכו למשהו מעיק. טוב, אז אצל מי עושים השנה? חייבים לשמור על סדר הדברים, חייב להיות חשבון מתמטי מדויק, כדי שחלילה אף אחד לא ירגיש שהוא עובד יותר. וכך יוצא שכבר עברו כמה שנים טובות מאז שאחי, אחותי ואני, יחד עם בני המשפחות שלנו, עשינו סדר יחד.

 

מה שהיה עבורי פעם אירוע משמח וחגיגי, חג שציפיתי לו, הפך להיות חג המסמל יותר מכל את התפרקות המשפחה הישנה שלי. ההורים שלי כבר לא בחיים, לאחי, אחותי ולי יש משפחות, ולדאבוני הרב לא השכלנו לשמור על היחד הזה בלי חשבונות. כמו המשפט  "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" המסיים את קריאת ההגדה, משפט המביע תקווה אך כולם יודעים שזוהי רק הבעת משאלה, כך אנחנו אומרים כל פעם מחדש: "בשנה הבאה עושים כולנו יחד". ואז מגיע הרגע ואיתו האכזבה. כי מה שהיה כנראה אף פעם כבר לא יהיה עוד.

 

תגיות: צורה לנו

עוד בבית אבי חי