רקוויאם למוסד הנישואין

אחרי שבוע שבו נאלץ לשמש עד ברבנות עבור חברתו שביקשה להתגרש, נזכר יוסי עין -דור בכל הסיבות שבגינן זוגיות טובה לא זקוקה לאישורם של המדינה או של הממסד הדתי

השבוע שלי התחיל די רע. אני מאד אוהב מוסיקה, אבל לצערי אני לא איש של מוסיקה קלאסית. ובכל זאת, פתאום משום מקום נזכרתי השבוע במונח המוזיקלי "רקוויאם" כביטוי המגדיר בדיוק את העניין שבו עסקינן. על-פי מילון ספיר, למונח "רקוויאם" יש שלושה פירושים שהם למעשה אחד: הראשון - מיסת אשכבה למת; השני - מנגינת אבל; השלישי - הספד על דבר שאינו מתקיים עוד, שעבר מן העולם.

 

עכשיו אני חוזר לתחילת השבוע, יום ראשון, תשע וחצי בבוקר. המקום - בניין הרבנות הראשית לתל אביב-יפו, ברחוב דוד המלך (כמה סמלי שם הרחוב - נישואין וגירושין במקום שקרוי על שם האיש שהיו לו 18 נשים ולפחות עשר פילגשים, האיש שלא היסס לשלוח את אוריה לקרב כדי לזכות בבת שבע אשתו). אני שם כדי לשמש עד עבור חברתי הטובה, נקרא לה לצורך העניין תמר. לא, היא לא מתחתנת - היא מתגרשת. לראשונה בחיי נודע לי שגם כדי להתגרש צריך עד. נו, ניחא. כל כך הרבה פעמים הגעתי לבניין הזה כדי להעיד לטובת מי שרוצה להתחתן, אני יכול פעם אחת לבוא גם לטובת המתגרשים.

 

  • אני יכול פעם אחת לבוא להעיד גם לטובת המתגרשים. הרבנות בתל אביב (פלאש90) אני יכול פעם אחת לבוא להעיד גם לטובת המתגרשים. הרבנות בתל אביב (פלאש90)

 

תמר ואני מכירים כבר בערך 40 שנה, ורק בשנים האחרונות נעשינו חברים קרובים ממש. גם בעלה, זה שממנו היא מתגרשת, ואני, היינו לחברים קרובים. זוגתי גם היא חברה קרובה לשניהם. לתמר היה בעל, לי בת זוג. תמר ובעלה היו נשואים 29 שנים ועכשיו הם מתגרשים.

כבר בפעם הראשונה שהם ממש נפרדו  זה היה שוק עבורי. בסדר, זוגות יודעים מריבות, חווים עליות ומורדות, אבל אחרי עשרים ומשהו שנה ככה להיפרד? כן, זוגות נפרדים; האמיצים שבהם, שבוחרים להסתכל למציאות בעיניים ולהודות שחייהם בזוגיות הנוכחית לא טובים, שהחסרונות בזוגיות הזו שלהם לא מאפשרים להם יותר את היחד. לא שאני מטיף לפרידות, אבל אני יכול להעריך החלטה אמיצה.

 

ואי אפשר להיות בבניין הרבנות מבלי לשאול את עצמך את השאלה המתבקשת: אז בשביל מה בעצם עוד מתחתנים היום? בשביל המסורת? בשביל המשפחה? בשביל החברה שבה אתה חי? בשביל להיות חלק מהזרם? בשביל השואו-אוף? כן, כל התשובות נכונות. " שיהיה ברור: אני בעד זוגיות. אני רק נגד המוסד הזה שקוראים לו נישואין. "

 

בחוגים הדתיים השאלה הזו אינה רלוונטית כלל. אין התלבטות. אבל אצל החילוניים, אלה המגדירים עצמם "ליברלים", "מתקדמים", בשביל מה הם צריכים את הרבנות? בשביל מה הם צריכים את הכתובה? רק בשביל תשלום המס הזה להורים או לחברה, או שאולי באמת בכל אחד ואחת מאיתנו מסתתרת התשוקה הבלתי נשלטת הזו של הגדרה עצמית באמצעות הסטטוס החברתי.

במקום כתובה יש היום הסכמי ממון, במקום חתונה יש "טקסי זוגיות", למי שמתעקש על קיום טקס. זוגתי ואני חיים יחד כבר כמעט 14 שנה. לא נשואים. יש לנו ילדה אחת משותפת, אלונה, ושנינו תקווה גדולה שנביא עוד אחת או אחד לעולם הזה. המחויבות שלנו אחד אל השנייה היא מחויבות מרצון, היא בחירה, ולא בשל טקס זה או אחר שערכנו. המחויבות שלנו, דווקא משום כך, היא בעיני אף גדולה משל זוג שהתחתן. אנחנו יחד מבלי שחתמנו על חוזה. אנחנו יחד ומחויבים זו לזה כי בחרנו. רק לאחרונה כתבתי צוואה כדי שאם חלילה יקרה לי משהו, זוגתי ובתי לא יידרשו למאבקים משפטיים כדי לזכות בהכרה ממסדית במעמדן.

 

אז היום, כשעמדתי על מדרגות הרבנות, שוב שאלתי את עצמי את השאלה: בשביל מה? אם ככה זה נגמר אחרי כל-כך הרבה שנים, בשביל מה? הרי שיעור הגירושין בישראל (לא כולל מגזר חרדי וערבים) עומד על כ-30% בשנה. לאלה שעושים את השטות הזו פעם שנייה, הסטטיסטיקה כבר מטפסת ל-50%.

 

שיהיה ברור: אני בעד זוגיות. אני רק נגד המוסד הזה שקוראים לו נישואין. אני לא זקוק לגושפנקא של המדינה, מוסדות הדת ושל כל מי שמוצא לנכון להתערב לי בחיים ברגל גסה. אני בוחר לחיות את חיי עם בת הזוג שלי וילדתי מבלי שאצטרך להזדהות בתעודת הזהות שלי כנשוי. אני לא זקוק לאישור ולהסכמה של אף אחד, רק של זוגתי.

 

תגיות: צורה לנו

עוד בבית אבי חי