הקושיות חשובות מהתשובות

גלעד קריב
11.04.12

דו"ח גוטמן הוא מחקר מקיף ומרתק, אך לא תמיד הציג את השאלות הנכונות ולעתים התעלם מתופעות חשובות בתוך היהדות בת זמננו. גלעד קריב מציע כמה שאלות לסקר הבא

ב-20 השנים האחרונות משמש סקר מכון גוטמן כלי מחקר מרתק אודות זהותם של אזרחי ישראל היהודים, אורח חייהם ועמדותיהם בענייןבמפגש בין המדינה היהודית והמדינה הדמוקרטית. למרות העיסוק ההולך וגובר של מכוני מחקר בשאלת הזהות היהודית-ישראלית, מעט מאוד מחקרים מסוגלים להציג ניתוח מעמיק של תהליכים הנפרשים על פני שני עשורים. מכך נובעת חשיבותו של המחקר, אך במידה מסוימת - גם חולשתו.

 

דו"ח המחקר החדש מאשש את הטענה כי בשעה שרובם המכריע של אזרחי ישראל היהודים אינם מגדירים את עצמם כדתיים (78%) ובשעה שהציבור החילוני הינו הקבוצה הגדולה בישראל מבחינת אופן ההגדרה העצמית (46%), חלק ניכר מיהודי ישראל רואים את עצמם כבעלי זהות יהודית חזקה ומשמעותית. זהות זו באה לידי ביטוי הן בהיבטים המעשיים של שמירת המסורת הן בתפישות אמוניות והן בחשיבות המיוחסת לזהות היהודית ולמקומה במרחב הציבורי בישראל. בהקשר זה מציג דו"ח המחקר מגמה מתונה של התחזקות הזיקה למסורת בהשוואה לממצאים של 1999 (בניגוד למוצע בדו"ח, נתונים אלה יכולים להיות מוסברים גם על רקע תגובות מאוחרות לרצח רבין, ולא רק על רקע העלייה מחבר העמים).

 

עם זאת, ממצאי הדו"ח מעידים באופן ברור כי רוב הציבור היהודי בישראל מעוניין בשינוי בהסדרים הקיימים בתחום יחסי הדת והמדינה במדינת ישראל. כך לדוגמה, 85% תומכים בגיוס חרדים לשירות צבאי;קרוב ל-60% תומכים בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת ובפתיחתם של מרכזי מסחר מחוץ למרכזי הערים; 52% תומכים בהכרה מלאה בגיורים לא אורתודוקסיים; ומחצית מהציבור היהודי תומכים בהנהגת נישואים אזרחיים.

 

לנוכח נתונים אלה, יש מקום לתמוה על השפה הרפה יחסית שנוקטים עורכי המחקר בניתוח הפער בין הזיקה האישית למסורת היהודית לבין העמדה הנוגעת ליחסי דת ומדינה בישראל. בהקשר זה קובעים עורכי המחקר כי: "ככלל, ניתן לומר כי ישראלים-יהודים רבים מביעים עמדה אוהדת כלפי ביטויים של דת ומסורת במרחב הציבורי הישראלי, אם כי בעת ובעונה אחת הם מבקשים לשמור על מידה מסוימת של חופש בחירה אישי". קביעה מסויגת זו מחמיצה את העובדה כי למרות זיקתם המתחזקת היהודים בישראל לתרבות ולמסורת היהודית - דעתם אינה נוחה מההסדרים הנוהגים במרחב הציבורי.

" במבט אל העתיד, חשובה שההתפתחויות הרעיוניות, הקהילתיות והציבוריות במגזרי הציבור היהודי יזכו למבט מחקרי עמוק ומתמשך, שהרי כבר ידוע כי התשובות חשובות מאוד - אך לא פחות מהן, גם הקושיות. "

 

ביהדות יש חדש תחת השמש
החמצה זו מתחדדת על רקע שני עניינים נוספים שראוי לשים לב אליהם: ניתוח תמוה לפרקים של נתוני המחקר והימנעות משאלות חשובות ומכריעות בתחום יחסי דת ומדינה. בהתייחס לעניין הראשון די לעיין בקביעה כי מרבית היהודים בישראל נמנעים מלעבור על מנהגי "לא תעשה" בשבת, בשעה שנתוני המחקר מצביעים כי 65% מיהודי ישראל צופים בטלוויזיה ומאזינים לרדיו תמיד או לעתים קרובות וכי 52% גולשים באינטרנט. בעניין השני, מן הראוי לשאול מדוע נמנעו עורכי המחקר מהצגתן של כמה שאלות מפתח, דוגמת מידת התמיכה בהפרדת הדת מן המדינה; חיוב לימודי ליבה במערכת החינוך החרדית; מעמדן של המועצות הדתיות ושל רבני הערים ושאלות נוספות שהיה בכוחן להצביע על עומק הדיסוננס בין הרצון להנכיח את היהדות במרחב האישי והציבורי לבין ההסתייגות של רוב הציבור מאופיים של ההסדרים בתחום יחסי הדת והמדינה. בהקשר זה חשוב להפנות את המבט אל הסקר החברתי המקיף של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ-2009. בסקר מקיף ורחב זה הביעו כ-56.5% לעומת 40% המתנגדים לכך. על פי סקר זה, 61.7% מקרב הציבור היהודי תומכים בהנהגת נישואים אזרחיים - בשעה שרק 36.6% מתנגדים לכך.

 

הסקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה רלוונטי לעניין נוסף הנוגע לדו"ח גוטמן. בסקר זה בחנה הלשכה לראשונה את שאלת השתייכותם של יהודים בישראל לאחד מזרמי היהדות. הנסקרים נשאלו הן על השתייכותם לזרם באופן כללי וכן על זהותו של הזרם. לראשונה הוצגה בפני הנסקרים אפשרות להגדיר עצמם כאורתודוקסים, דתיים לאומיים, רפורמים או קונסרבטיבים. הצגת אפשרויות אלה לא החליפה את השאלה לגבי ההגדרה העצמית העושה שימוש במונחים דתי, מסורתי או חילוני, אלא ניצבה לצדה. עצם הצגת השאלה ותוצאותיה, המעידות כי 8% מבין כלל המשתייכים לזרם דתי הצהירו על השתייכותם לזרמים הלא אורתודוקסיים, ביטאו את הכרתה הנכונה של הלשכה כי הזהות היהודית הישראלית עוברת בעשורים האחרונים תהליכים משמעותיים של שינוי והתפתחות.

 

תהליכים אלה אינו מתמצים כמובן בהרחבת פעילותם של הזרמים הלא אורתודוקסיים בישראל בשדה הקהילתי, החינוכי והציבורי. בשני העשורים האחרונים מתחוללים בכל מגזרי החברה היהודית בישראל תהליכי עומק של שינוי והתגבשות תפישות, גישות ודפוסים חדשים: מהפכת "ארון הספרים היהודי"; התבססותם של בתי המדרש הפלורליסטיים; הקמתן של קהילות תפילה ולימוד חילוניות; הכפלת מספרן של הקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות; והפנייה ההולכת וגוברת לרבנים לא אורתודוקסיים, למקהילי קהילות ולדמויות ציבוריות לצורך עריכת טקסי מעגל.

 

רוח חדשה זו לא פוסחת אף על הציבור הדתי והחרדי: תופעת הפמיניזם האורתודוקסי, צמיחתם של מנייני נשים ומניינים שוויוניים, השיח על היחס להומוסקסואליות בחברה הדתית, תופעת החרד"ליות ותהליכי ה"ציוניזציה" במגזר החרדי, צמיחתה של החרדיות הספרדית, מהפכת ההשכלה והתעסוקה בקרב נשים חרדיות והתגובות לה - כל אלה משנים אט אט את פניה של החברה הדתית בישראל.


 

העיון בדו"ח גוטמן מלמד כי תופעות אלה לא זכו לבחינה ולביטוי הולמים. ייתכן שהדבר טמון בניתוח הנתונים ולא בליקוטם, אך קיימת גם אפשרות שהרצון לייצר רצף מחקרי המתפרש על פני שני העשורים האחרונים הקשה על לכידתם של שינויים אלה ב"שטח הראיה" של המחקר. קיימת גם אפשרות כי בדומה למקומות אחרים, תופעות אלה או חלקן נחבטות בתקרת זכוכית מחקרית - שהרי גם עורכי מחקרים ומנסחי שאלות נטועים בתוך עמם.

 

כך או כך, דומה כי הניסיון להתחקות אחרי הזהות היהודית והישראלית בראשית המאה ה-21  אינו יכול להתעלם מהעובדה כי עולמה של היהדות הישראלית אינו נוהג כמנהגו וכי יש חדש תחת השמש. במבט אל העתיד, חשובה שההתפתחויות הרעיוניות, הקהילתיות והציבוריות במגזרי הציבור היהודי יזכו למבט מחקרי עמוק ומתמשך, שהרי כבר ידוע כי התשובות חשובות מאוד - אך לא פחות מהן, גם הקושיות.

עוד בבית אבי חי