לא רק בלונדינים

הימים מתארכים, השרוולים מתקצרים והמצילים מתעוררים מתרדמת החורף שלהם. הקיץ כאן, ומתחת לפני השטח רוחשת שוב תכונה. אנחנו חיים בעידן של תשובות. יותר מדי אנשים משוכנעים שלהם, ורק להם, ניתנה התשובה הנכונה. זהו עידן של עמדות מוחלטות, של קנאות טוטלית, של שנאות בלי פשרות.  שדרות רוטשילד נערכות לקלוט עונה שנייה של מחאה ישראלית מעמד-בייניימית. האוהלים שמילאו את השדרה בקיץ שעבר והפגנות הענק שנערכו בכל הארץ יצרו תודעה חברתית עמוקה יותר, אבל עדיין לא הובילו לתוצאות ממשיות בשטח. להפך: מחיר החשמל עולה, מחיר הדלק מזנק, מחירי הדיור עדיין בשחקים והממשלה אטומה. העם ממלמל בשארית כוחותיו "איפה הצדק החברתי?".

השנה, כשאנחנו קרובים לבחירות לכנסת, המחאה החברתית כבר לא תוכל להתכסות באצטלה א-פוליטית. הפעם היא תהיה חריפה ותקיפה יותר. מטרתה תהיה לזעזע את כיסאות השרים וליצור שינוי מהותי.

בקיץ שעבר הביט ראש הממשלה שלנו אל המדינות הנחשלות, והתגאה בחוסננו הכלכלי וביציבות השוק שלנו לעומת שלהן. הפעם ראוי לשאת מבט אל מדינות רווחה אמיתיות, דוגמת ארצות סקנדינביה. להן יש תודעה חברתית מפותחת מספיק כדי שהפערים הבין-מעמדיים לא יקרעו את החברה מבפנים, מספיק כדי שהחלשים לא ייפלטו בבעיטה מהמרוץ, מספיק כדי להבין שיחד הם חזקים יותר. אני יודע, הן פטורות מטרדות הביטחון הגדולות שיש לנו וכספי המסים יכולים לשרת מטרות אחרות. זה לא אומר שצריך לשמר את המצב הקיים, אלא לפעול להשגת שלום בר קיימא, כזה שיאפשר גם לנו את אותה רווחה כלכלית.

לעולם לא נוכל ליהפך למדינה שקטה ויציבה כמו שבדיה או נורבגיה, אבל נוכל בהחלט להתקרב לסולידריות החברתית והכלכלית שלהם. על השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות אני מוכן לוותר.