זה כל הסיפור, ושוב ושוב חוזרים אליו: אדם נולד. תינוק לגמרי וחסר אונים. אחר כך ילד. והסיפורים עליו אינם רבים, רק כמה שמרשה הזיכרון, אבל הם מתוקים מאד. וגם אם יש בהם כאלה שעיקרם באכזבה או התפכחות, אפילו את הסיפורים האלה אנחנו מביאים כדי לומר בהם דבר מה על תום, על גילויים, על התחלות. כי ככה זה: אדם בא לעולם ושום דבר כבר אי אפשר לחסוך לו. הכל הוא בעצם חייב עדיין לגלות. הוא בעצמו צריך להתאכזב, לצחוק, להתאהב, לדעת שימות. הוא בעצמו צריך עדיין לעשות את הדברים האלה, ואין שום אפשרות שנקצר לו את הדרך.
אסף שור, פתיחה לספר "כה אמר וינסנט, החתול הטיפש". כתר, 2011
הכימיה עם הלשון 1
שוב ושוב אני מבין, במידה מסוימת של פליאה, שיש תחומים שלמים שאין לי בהם שום דרך לדעת מה אני יודע או מה אני רוצה לומר עד שאני נדרש לנסח את זה. הדברים עולים כמעט בלבדית מתוך הפעולה של הדיבור או הכתיבה. זו ודאי תובנה שחוקה מאוד, ועדיין אני נדרש להזכיר את זה לעצמי כמעט בכוח כדי להתחיל לכתוב, ולא משנה אפילו אם ספר, מאמר או ביקורת. כך גם בדיבור, יש איזו נטייה לחשוב על הידע ועל היכולות שלנו כמו משהו שנרכש במובן הכי פשוט, כמו מוצר במכולת, שרכשנו ועכשיו יושב בתוך איזה ארון וזמין לשימוש. ואני לא מצליח להתנער מצורת המחשבה הזו, ולכן צריך להגיע בכל פעם מחדש להבנה שזה לא כך. זה נכון לשיחה כמו שזה נכון לשיעור וכמו שזה נכון לכתיבה. אפשר לחכות ולחכות "עד שיהיה לי מה לכתוב", אבל התועלת בזה ממש דלה. פשוט צריך להתחיל ועם קצת מזל, להגיע לאנשהו מעניין.
" שוב ושוב אני מבין, במידה מסוימת של פליאה, שיש תחומים שלמים שאין לי בהם שום דרך לדעת מה אני יודע או מה אני רוצה לומר עד שאני נדרש לנסח את זה. "
בכל מה שנוגע לכתיבה, השאלה היא תמיד כמה עדות למהלך הזה צריך להשאיר בטקסט עצמו. שם הרי אפשר לחזור לאחור ולערוך, למחוק, לבנות את הדברים כאילו נולדו כמו שהם בחתיכה אחת. בדיבור זה סיפור אחר לגמרי. אני חושש שכל העניין הופך את ההאזנה לי בשיעורים, לדוגמה, לחוויה מעט מבלבלת בשביל התלמידים - ומצד שני, לחוויה מאוד מתגמלת מבחינתי. בלי זה, אף פעם לא הייתי מביא את עצמי להתנסח (כלומר, להבין דברים) בענייני כתיבה וכדומה. במיוחד בהתחשב בעובדה שזה נושא שנראה לי יומרני וריק ולא ראוי לדבר עליו מחוץ להקשר המעשי שלו, עם כותבים שהדיבור בנושא יכול להועיל להם.
התבוננה בכף היד הפתוחה ואז בגב כף היד. ושוב הרימה את העט.
אני עוצמת עיניים, היא כתבה, ומנסה לדמיין איזה מין אוריה קורא את הדפים האלה. אני עוד לא החלטתי אם היומן הזה יגיע אליך אחרי שאני אגמור למלא אותו או אחרי שכבר לא אהיה או בזמן שאני עוד לא יודעת לציין אותו, ובגלל זה קל לי לדמיין אותך קורא את זה בחדר שלך וקל לי גם לחשוב עליך מבוגר באמת, יושב וקורא את זה בבית משלך עם ילדים שישנים בחדר השני, או אפילו כבר עזבו את הבית. אז אם אני עדיין בסביבה, תכתוב לי חזרה בבקשה אם זה מתאים ונוח. אני אשמח בזה.
מתוך: "כה אמר וינסנט, החתול הטיפש"
אסף שור. צילום: מוטי קיקיון
הכימיה עם הלשון 2
לקרוא למדתי מהר ובקלות, כנראה, אף שסירבתי להתחיל להתעסק בזה בגן, כפי שהתחילו לעשות כבר אז, והתעקשתי לחכות לבית הספר. יש לי זיכרון עמום של גאווה מאז על קריאת ספרים לגדולים (ולפחות לגדולים ממני), אבל הזיכרון הברור ביותר שקשור לעניין הקריאה, הכתיבה והלשון הוא מן המבחן בטבע של כיתה ב', שנדרשנו להסביר בו על תכונות המים. הרבה כימיה לא לימדו אותנו אז, אני לא בטוח אם המלה "מֵמֵס" אפילו אוזכרה, אבל אין שבוע שאני לא נזכר בו בקושי להסביר את הכוח של המים לנקות משום שהם יכולים לחדור מתחת לדברים, כלומר, משום שהם, ובכן, כי הם יכולים ל, כי יש להם, כי הם "דקים" (כתבתי את זה כך, עם המירכאות). ובכל פעם שאני נזכר בזה, והדבר קורה לעתים די תכופות, עולה בי שוב התסכול החונק ההוא. כך הרוויחה הלשון העברית מגיה נוירוטי ועורך תרגום מוצלח, אך הפסידה כימאי שאין לשער את איכויותיו.
וכל הבית הלילי הזה הוא כמו טירה ימיביניימית דמומת מסדרונים. וכל יושביו רק נסיכים ונסיכות שממתינים לגאולה המחורבנת שלהם.
מתוך: "כה אמר וינסנט, החתול הטיפש"
הכימיה עם הלשון 3
נדמה לי שיש מאגרים שלמים של מלים, של ביטויים ושל צורות לשוניות שנדחקו כמעט לגמרי מן הקיום הטבעי בכתיבת מקור, אבל מצאו את מקומם המוצלח בתרגומים. זו תופעה נאה ומלבבת, שמועילה לא מעט לתרגומים עצמם, ולצד זאת מאפשרת גם לשכך חששות מפני הרזיית יתר של הלשון.
טרנדים לשוניים הם דבר נורא בעיני. בייחוד כשמתעורר החשד שהם שגויים מן היסוד. "לבוא חשבון", לדוגמה, שנתפש משום מה כדרך גבוהה ומנומסת לומר "לסגור חשבון", אף שבמקור מדובר בכלל בשם של מקום. גרועה מכול היא המלה "עוצמתי" (היד רועדת מעצם הצורך להקליד אותה). המלה הזו היא דבר נורא, ואינפלציית השימוש בה היא דבר מחפיר. בכל מה שנוגע לרבדים של שפה, אחד הדברים שיכולים להכריע אותי לגמרי, בתור קורא, הוא הניסיון לכתוב גבוה שלא לצורך. כותב צריך לכתוב בשפה שתהיה לו אורגנית - ואם הוא או היא רוצים לכתוב בשפה במיוחד גבוהה, נדרשת עבודת הטמעה רצינית כדי לא ליפול למלאכותיות, לנכפות ולטעויות סתם.
אסף שור, סופר, עורך, מתרגם, מבקר ספרות. מאמן אמנות לחימה. למד תיאטרון, פילוסופיה ו"טיפול התנהגותי בכלבים". כתב את טרילוגיית הספרים "עמרם" (2007, שזיכה אותו בפרס ברנשטיין), "מוטי" (2008) ו"סיגל" (2009). חתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תשס"ט.
