היהודי הנודד

אין בהיסטוריה האנושית נוודים מוכשרים כמונו - נוחים להסתגל, מהירים להשתלב. תמיד יודעים למצוא את הפרצה, לנצל את הרגע. אלפיים שנה של נדודים וגעגועים - יכול להיות שהתמכרנו? אלי ויסברט מגיש מדור חדש - עֲלִיּוֹת. והפעם - פרשת מסעי. תחנה ראשונה בהחלט

 רִאשׁוֹן

פרשת השבוע חייבת להיקרא בפני עשרה שומעים לפחות. לפסוקים העתיקים אין קיום בלי הציבור שקורא בהם ומבין אותם, מתוך עולמו, בכל שנה מחדש. האדם הוא תיבת התהודה של התורה. השבוע - פרשת מַסְּעֵי. נצא לדרך.

 

שֵׁנִי
המילה הראשונה ששמע אברהם אבינו, ראשון העבריים, מאלוהיו הייתה "לֵךְ". לקחנו את העניין הזה ברצינות. אבותינו, רועי הצאן, לא הקימו עיר במשך שלושה דורות, את התורה קיבלנו תוך כדי תנועה במדבר, ואלפיים שנה נדדנו ברחבי העולם. בחשבון כולל בילינו יותר שנים בנדודים מאשר בארץ המובטחת.

 

שְׁלִישִׁי  
"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים" זה דו"ח המסעות של עם ישראל: דו"ח חלקי, ראשוני ויבשושי. מסע ולא טיול, מונחה מטרה, עם יעד סופי אליו מכוונים הצעדים. "ואלה מסעי" אומר הכתוב ומשאיר אותנו בלי התכלית של כל המסע הזה - ארץ כנען, הלא היא ארץ ישראל, הלא היא "ממלכת כהנים וגוי קדוש". ככה זה במסעות. כל שם של מקום בדרך צופן סיפור - כאן הוא הביט בך בפעם הראשונה, כאן הריב הגדול וכאן הנשיקה והפיוס. כל אדם והמסע שלו, כל עם והמסע שלו. "ואלה מסעי". לפעמים הדרך היא הדבר עצמו.

 

רְבִיעִי 
פחות מאלף שנה ישבנו, אנחנו היהודים, בארץ. הרבה יותר מזה נדדנו. אין בהיסטוריה האנושית נוודים מוכשרים כמונו - נוחים להסתגל, מהירים להשתלב. תמיד יודעים למצוא את הפרצה, לנצל את הרגע. אלפיים שנה של נדודים וגעגועים - למה, בעצם? הרי עכשיו, כששוב יש מדינה ואדם ועם וארץ, עולה במעלה הגרון חמיצות ישנה-חדשה. פתאום ממשל ויחסי חוץ ומשכנתא ומס הכנסה ופוליטיקה, לכל הרוחות. עכשיו כששוב יש מדינה ואדם ועם וארץ, כל הניסיון האדיר של "אם אשכחך ירושלים" ושל "שם ישבנו גם בכינו" מעלה אבק במזוודה. מה יעשה המאהב היהודי משפגש בדולסיניאה? למי יתגעגע עכשיו? כל כך טובים היינו בלאהוב מרחוק, והנה פתאום, מדינה? עם ביוב עירוני וביטוח לאומי?

 

חֲמִישִׁי  
מיד עם כניסתם לארץ יידרשו בני ישראל להקים "ערי מקלט" לטובת רוצחים בשגגה אשר נמלטים מנקמת הדם של בני משפחת קורבנם. לא מקדש, לא עיר בירה - פעולת הבנייה הראשונה של בני העם הנבחר בארצו תהיה הקמת מקלט לדחויים ולחלשים שאיש לא יגן עליהם מפני זעם הנקמה. ריבונות, אומר אלוהים מבעד לפסוקים, פירושה אחריות מקצה לקצה: על החלש, על החריג, על הגוי, על העתיד.

 

שִׁשִּׁי  
הסיפור הוא לא בני ישראל ולא משה רבנו. הסיפור הוא אנחנו. האם אנחנו מוכנים לסיים את המסע - ולהגיע? האם אנחנו מוכנים לייסד את ממלכת ישראל השלישית? לקבל את מלוא האחריות על כל המתרחש בין גבולותינו? האם אנחנו בשלים ל"אתגר הריבונות"?

 

שְׁבִיעִי  
"ואלה מסעי". אחרי אלפיים שנות גלות ושישים שנות מדינה משתרכים תורים ליד השגרירות הפולנית בציפייה לדרכון אירופי, תעודת השחרור מן המעמסה המייגעת של חיי המדינה היהודית הריבונית. האם היהודי מבקש שוב להיות נודד, חף מאחריות, צ'רלי צ'פלין של ההיסטוריה האנושית?

 

מַפְטִיר  
אלפיים שנות נדודים. שישים שנות מדינה. בסופו של דבר - מוקדם עדיין לבוא בטענות.

עוד בבית אבי חי