שונאים, סיפור אהבה? על השנאה במגרשי הכדורגל

"בכדורגל יש משהו שמעביר אותך על דעתך בקלות", אומר קיפניס, בן בית במגרשים "גם אנשים שביומיום אינם קורבנות שנאה או מגלי שנאה, יכולים למצוא את עצמם נסחפים בכדורגל לסיטואציה רוויית שנאה. החיים האמיתיים הם בתחום האפור, אבל בעולם הספורט בכלל ובכדורגל בפרט - הדברים הם שחור או לבן: אתה אוהב את הקבוצה שלך, משמע שאתה שונא את הקבוצה האחרת. בסוף משחק האליפות של הפועל חיפה חטפו כמה מהאוהדים השרופים צעיף של מכבי חיפה ושרפו אותו, ובאותו רגע הרגשתי שאני לא חלק מהם. זה מגעיל וברברי בעיניי. התרחקתי. אני נוטה לחשוב שרוב האוהדים, של הקבוצה שלי לפחות, באים מאהבה". 

יש מי שמייחסים את השנאה במגרשים לתסמונת העדר.

"זה יותר עמוק בעיניי. העדר נותן לך אפשרות לבטא את עצמך ביתר קלות ולהיגרר אחרי הקיצוניים שבחבורה. בכדורגל יש כמה דברים שמעצימים את הרגש. קודם כל, מדובר בדרך כלל בחיבור שאתה נושא מימי ילדותך. אתה מזדהה לחלוטין ולובש צבע מסוים ששונה מהותית מהצבע האחר. האנשים במחנה האחר כבר לא נראים כמוך. אתה רואה את הצבע שלהם ולא את פניהם. כמי שגדל בחיפה והיה ילד אוהד הפועל חיפה, אני לא מסוגל עד היום לאכול אפילו סוכרייה בצבע ירוק. כמובן שכאשר אני מחוץ למגרש, ברור לי לחלוטין שאוהדי מכבי חיפה הם אנשים בדיוק כמוני, שבמקרה גדלו בבית שהעביר אותם חוויה שהפכה אותם לאוהדי מכבי חיפה. זה סוד קסמו של הכדורגל, והמקור
ניר קיפניס. צילום: דן לב לסכסוכים האלימים. אתה מלביש על משחק הכדורגל את כל המתחים הלא פתורים בחייך, כמו שנאה פוליטית. ניקח אוהד ממוצע של בית"ר ירושלים, שבחיי היומיום הוא איש ימין. כאדם בוגר הוא מבין לרוב שאין הבדל גדול בין המחנות הפוליטיים, שבהרבה מקרים חילוקי הדעות אינם אידיאולוגיים, ושחלק מהפוליטיקאים פועלים למען עצמם בלבד. לעומת זאת, כשהוא לובש את החולצה הצהובה ומולו ניצב יריב אדום, המטען האידיאולוגי - שמבחין בין טוב לרע, ושכל כך חסר לו בחיים האמיתיים - הופך למוחשי".

ניר קיפניס הוא עורך מגזין "מנטוק" מבית גלובס ואיש טלוויזיה.