דם

אלי ויסברט
28.08.08

מה יש בדם שכל כך מפחיד אותנו? ולמה הוא חייב להישאר מחוץ לצלחת? אלי ויסברט מתבונן ישר באדום של העין. עליות - פרשת ראה

ראשון
זה מתחיל ב"כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה...אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו", ממשיך ב"חוקת עולם לדורותיכם...וכל דם לא תאכלו", ועובר ל"ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם והכרתי אותה מקרב עמה".
לא מספיק?
"רק הדם לא תאכלו...רק חזק לבלתי אכול הדם...ודם זבחיך יישפך... והבשר תאכל".
יש שאלות?

שני
תורת משה, הקמצנית בדרך כלל במילותיה, יוצאת מגדרה בכל הנוגע לאיסור אכילת דם. לא חלילה דם אדם, אלא אפילו דמם של בעלי החיים שאכילת בשרם מותרת. מישהו מאוד לא רוצה את הסטייק שלכם מדמם.

שלישי

התמונה של דם הפורץ החוצה, הפולסים של הדופק, הידיעה שאלה החיים שלך שמבעבעים עכשיו אל מחוץ לגוף עם הנוזל האדום האדום הזה.


צילום: פלאש 90

רביעי

הדם מפחיד אותנו, אנשי העולם המודרני. אנחנו מרפאים עם כפפות סטריליות, מעלימים את המחזור עם תחבושות מעוצבות, קונים בשר ארוז בוואקום, הורגים בשלט רחוק.

חמישי
אנחנו מפחדים מהדם "כי הדם הוא הנפש". המפגש איתו - הוא המפגש איתה.

שישי
"אדמוני" במובן התנכ"י הוא לא ג'ינג'י אלא סמוק לחיים מדם. דוד, מלך ישראל, הוא האדמוני שלנו, התיקון הגדול של בני יעקב האוחזים בעקב האח הבכור. "עשו" יהודי. אחד שיש לו דם. גבר.
לכן הוא מצליח היכן שקודמו נכשל - כי בזמן ששאול חיפש אתונות - דוד קרע אריה לגזרים.
לכן הוא עולה ונופל וצדיק וחוטא.
לכן הוא המלך, אין בלתו.
לכן לא הוא יבנה את בית המקדש: "כי איש מלחמות אתה ודמים שפכת"  - כי הוא היהודי שהסתכל לדם באדום של העיניים.

שביעי
הדם הוא האלוהים המתגלה בחיים עצמם: החיוניות, הבריאות, התשוקה, התאווה.
בפירמידת החיים תמיד יהיו טורף ונטרף, אוכל ונאכל. אל תוך המציאות הדרוויניסטית יוצקת התורה את התביעה המוסרית של אי אכילת הדם. גם אם למראית עין האדם נעלה על החיה, הרי שבעיני התורה "את הכל עשה האלוהים".  במהות הבריאה האדם והבהמה הם ביטויים שונים לפלא החיים שמעיינו מפכה נחלי דם. האדם רשאי לאכול בשר "בכל אוות נפשך" - אבל לא את הדם. אין יתרון לדם על דם.

מפטיר
הדם הוא מתנת החינם הכי יקרה שיש לכם לתת. זה ייקח לכם רק רבע שעה. תרמו דם.

עוד בבית אבי חי