מוסיף צבע

שם: אודי אסולין
גיל: 27
מגורים: ירושלים
בתכל'ס: סטודנט שנה ג' במחלקת אנימציה ב"בצלאל", יוצר אמנות עם מאושפזים בבתי חולים  
ציונות? "התנדבות היא ערך חשוב מאוד, כיף לראות אנשים שמוצאים זמן בסדר היום העמוס לטובת אחרים"
מוטו: "תמיד לחייך, לשדר אופטימיות ולתת כמה שיותר מעצמך"

זו השנה השנייה בה מתקיים פרויקט ייחודי של שיתוף פעולה בין ארגון "חברות" לבין סטודנטים כישרוניים וחדורי רוח התנדבות מ"בצלאל". אודי אסולין נמנה עם הסטודנטים המקיימים במהלך השנה מפגשים שבועיים עם מאושפזים בבית החולים 'הדסה' בהר הצופים. הוא מגיע עם שותפו לפרויקט, עודד בן חפ"ר, ובהנחייתם יוצרים המאושפזים אמנות.

מטרת הפרוייקט היא להפגיש בין עולם היצירה לבין המרחב הטיפולי, מתוך אמונה כי כאשר חולה חושף את היוצר החבוי בו, הוא גם מקבל הזדמנות להתחבר אל כוחות הריפוי הפנימיים שלו ולהשתמש בהם כמשאב בהתמודדות עם מחלתו. כך נוצר בין המאושפזים לסטודנטים שיתוף יצירתי בעל ממד אנושי, באמצעות האמנות המסייעת להפוך את בית החולים למקום מרפא גם לנפש. פירות העבודה המשותפת מוצגים בתערוכות במרחבים המרכזיים של בתי החולים, ומהווים מקור להשראה והנאה אסתטית.

אסולין עם שוקי קוגל המאושפז בבית החולים "הדסה" הר הצופים. צילום: פלאש 90

השנה ליווה אסולין ילדים הממתינים לניתוח ומבוגרים המאושפזים במחלקת השיקום. "הכי מרגש אותי הוא המפגש עם ילדים מאושפזים", הוא מספר, "הם מתמסרים במהירות ונעשים חברים שלך, ונוצרים איתם קשרים חמים מאוד". 
אחת לשבוע מגיע אסולין אל בית החולים כשהוא מאובזר באביזרי אמנות, צבעים ושלל רעיונות, מתמקם בפינה קבועה ומציע למטופלים לשבת איתו. "מי שנמצא ויכול, שמח להצטרף אל הדוכן הקטן שלנו", הוא אומר. היצירה האמנותית המשותפת מכניסה שמחת חיים, צבעוניות וציפייה אל בין כתלי המוסד הרפואי, ושוזרת רגעי כאב בשמחה: באחת העבודות המשותפות הציע אסולין לילדים לעצב את עצמם בפלסטלינה, ואחד מהם בחר לעצב את עצמו מפלסטלינה ירוקה, "זה הצבע שמתאים להרגשה שלי", הסביר הילד. ילדה אחרת בחרה לעצב את הבית של אלוהים - על ענן, עם שולחן, כיסא וחלה לשבת.

בהנחה שלא כולם יכולים להגיע אל הדוכן הקטן, האם אתה מגיע אל מיטות חולים?
"כמובן. קרה לא פעם שחיפשתי ילדים בחדרים והבאתי אליהם את החומרים".

מה ההתנדבות בבית החולים גורמת לך להרגיש?
התחושות מעורבות. מצד אחד מדובר באנשים חולים, ומצד שני השמחה שלהם ממלאת אותי. אני נכנס למסדרונות בית החולים וזה שינוי אווירה מוחלט, כאילו הזמן עוצר מלכת. אין שבירת שיגרה יותר מטורפת מזאת, ולי זה עושה הרבה טוב. הדבר הכי מדהים הוא שאני יוצא מבית החולים והם מודים לי. אני מאושר לשמוע 'היה לי נורא כיף' או 'הסחת את דעתי'.  מבחינתם אני מגיע מתוך המערכת, אבל מצד שני אני לא מכריח אותם לעבור דברים לא נעימים כמו בדיקות. אני גורם ניטרלי שמנעים להם את הזמן, או לפחות משתדל".

מאושפזי מחלקת השיקום שוהים בה תקופות ממושכות, ונוצרו לו בה חברויות מגוונות: מטפלת פיליפינית הצמודה לקשישה הפכה לידידה טובה שלו, בני משפחה של מאושפזים אחרים רואים בו חלק מהמשפחה, ומאושפז אחד הפך ל"סטודנט לאמנות" העובד בהמשכים תוך לימוד טכניקות יצירה שונות. אסולין: "מבחינתו זה היה דבר קבוע שהוא חיכה לו בימים קבועים ובשעות קבועות".

איפה נכנסת הציונות למקום בו המחלות אינן מבדילות בין דת, גזע ומין?
בבית החולים על הר הצופים יש הרבה חרדים וערבים. כשאני מציע למאושפז משהו כמו 'צייר את הבית שלך" זה מיד פותח דיון פוליטי עקרוני, אבל בסך הכל האוירה טובה וחברית, וכולם רוצים לעשות טוב לכולם"