לא מבקש חתימה

הסופר יונתן יבין ממליץ לכל יהודי להיזהר מהשאלה "למה מגיע לי להיחתם השנה בספר החיים". בעיניו אם לא נתיימר ולא נזקור ראש בגאווה - מקומנו יובטח

כל אחד מחפש במוחו בקדחתנות איזו טובה יוצאת דופן הרעיף השנה על זולתו, שמזכה אותו להמשיך הלאה בבית הספר הגדול של החיים? ודאי העביר איזו ישישה מבולבלת ממדרכה זו לאחרת, ובמרכול - הוא זוכר כמעט בוודאות - שילשל מטבע של עשר אגורות מבעד לחריץ קופת הצדקה של האגודה למלחמה בסרטן. אין שום ספק שהשנה עשה מעשה שבזכותו הבוס הגדול יזכור אותו ברגע המכריע. אבל מה זה היה?

 

מהשאלה הזו - "למה מגיע לי להיחתם השנה בספר החיים?" - צריך כל יהודי בן-תרבות להירתע בבהלה, במיוחד אם הוא ישראלי, בן לאומת ה"מגיע לי". אבל אנחנו לא נרתעים. המעבר על הדיבר האחרון - לא תחמוד – הפך כל כך נפוץ עד שהיה לבון-טון, לקול התרבותי שמוביל את כולנו, לבסיס הדיאלוג שלנו עם החבר, עם המלכות ועם מלכות-שמיים.

 

 
 


תרבות ה"מגיע לי", פרי הביאושים של העולם הצרכני בכלל ושל ישראל הקורבנית בפרט, היא אחת הנקודות השחורות ביותר לחובתנו. מהותית זהו הדיבר הראשון ולא האחרון, משום שהוא עוסק במוטיבציה. החמדנות היא שורש הרע, זרעו של כל פשע מוסרי או פיסי - מרצח עד גניבה, מניאוף ועד עבודה זרה. הרצון העז לקבל את אשר לחברך, שאין מאחוריו כל צידוק אמיתי, הוא שורש הרע שיש להיפטר ממנו בדרך לחתימה בספר החיים.

 

איך? בלתת בלי לחשוב ובלי לזכור. לשחרר ולהרפות. להניח לזולת לקחת. להילחם עד חורמה בקפיצוּת האוטומטית של האגרוף סביב מה שאינך צריך לו באמת, ויהי הדבר חומרי או רגשי, פרטי או לאומי. אדם לא מסוגל לשלוט על כל עולמו כל הזמן, וכשהוא מנסה הוא מביא את עצמו לידי חטאת, וממיט אסון עליו ועל אהוביו. האסון הוא כפול ומכופל משום שלרוב האדם אינו מרגיש כלל בנזק שהוא מסב.

 

מקומנו לא ייפקד מספר החיים כל עוד לא זקרנו את ראשינו בבהלה צדקנית של "מגיע לנו". מקומנו מובטח בספר החיים כל עוד הרפינו בלב טוב מכל מאמץ מזויף, כל עוד אהבנו לרעינו כמונו, כל עוד לא ניסינו להבליט את שמנו בכוח על חשבון שמו של אחר, ראוי מאיתנו.



יונתן יבין הוא סופר ועיתונאי. ספרו האחרון לילדים, "כשאבא היה עצוב", ראה אור השנה בהוצאת "עם עובד".

עוד בבית אבי חי