הציונים החדשים: בין יפן לכאן

שם: משה כהן
גיל: 35
מגורים: בת ים
בתכלס: מנהל בית ספר לג'ודו
ציונות? "אני רוצה להעניק לכל מי שמוכן לקבל. את המקור לנתינה אני מוצא ביסודות של הזהות היהודית ושל העם היהודי"

כשמשה כהן אומר בשקט "מטאיי", שפירושו "עצור" ביפנית, עוצרים כל הג'ודוקאים הצעירים באולם. הוא לא צריך להרים את קולו. כולם מקשיבים לו - הילדים הדתיים מאלעד, הנערים החילונים מצפון תל אביב והנערות בעלות המוגבלויות.

כהן מתגורר עם אשתו ושתי בנותיו הקטנות בבת ים ומנהל בית ספר לג'ודו שבו הוא מלמד ילדים מכל המגזרים. הוא גדל במשפחה דתית בשכונת כפר שלם בדרום תל אביב ולמד בכיתה מיוחדת של ילדים עם קשיי למידה. "בבית הספר היה לי מורה שהודיע חגיגית לכיתה שהוא לא צופה לאף אחד מאיתנו עתיד של מהנדס", מספר כהן. "יכול להיות שהוא האמין בזה ואולי הוא רק רצה לעצבן אותנו - אני ממש התעצבנתי". את העצבים האלה תיעל כהן לפיתוח עצמי ולעבודה קשה. את הסיפור על אותו מורה הוא מספר לתלמידיו כדי שיבינו שאם הוא הצליח, גם הם יכולים להאמין שיצליחו.

לאחר הצבא עבר משה קורס מדריכי ג'ודו והתחיל לעבוד כמדריך. יום אחד הגיע אליו נער כבד שמיעה והוא לא הצליח לתקשר איתו, ולאחר כמה שיעורים מתסכלים פנה משה אל אמו של הנער ושאל אותה היכן לומדים את שפת הסימנים. האם הפנתה אותו ל'מרכז שמע', ובשיעור הבא שאלה אותו אם כבר יצר קשר עם המרכז, אך במקום לענות לה בדיבור ענה לה כהן בשפת הסימנים. מאותו יום תקשרו כהן והנער בשפת הסימנים, והנער התחיל ללמוד ג'ודו ברצינות. "הבטחתי לשאר הילדים בקבוצה שאלמד אותם את שפת הסימנים אם יהיו ילדים טובים, ומהר מאוד שיעורי הג'ודו הועברו בשפת הסימנים", מספר כהן.

לשיעוריו של כהן הגיע גם ילד עם תסמונת דאון, שלא תקשר בשום שפה. כהן אומר שהוא תקשר איתו "מהנשמה, וזה עבד נהדר" - הנער למד ג'ודו ומאוחר יותר התחרה בילדים רגילים ואף זכה באליפות תל אביב בג'ודו. "זה היה אחד הרגעים המרגשים ביותר בחיי", מודה כהן. "זה היה ניצחון אישי שלי".

בג'ודו כולם שווים

משה גדל, כאמור, בבית דתי. אביו התיר לו להשתתף באימוני ג'ודו בשבת, "ולפעמים הייתי הולך שעה וחצי ברגל רק כדי לא להפסיד את האימון", הוא מספר. היום הוא מגדיר את אורח חייו כמסורתי. אחד הערכים היהודיים החשובים בעיניו הוא קבלת האחר והשונה, והוא מנסה לחנך לכך את הילדים שמגיעים אליו. את הקבלה והסובלנות של כהן ניתן לראות בתחרויות הג'ודו שבהן משתתפים תלמידיו. "לפני כמה זמן עלתה לתחרות נערה עם מוגבלות שכלית שאני הכשרתי", הוא מספר. "והספורטאית הרגילה שעמדה מולה לא הסכימה להתחרות איתה. הניצחון של הנערה שהכשרתי היה טכני, אבל אני התעקשתי שהבחורה הסרבנית לא תקבל אפילו מדליית השתתפות".

עם הזמן החל כהן ללמד ג'ודו גם באקי"ם והיה רכז הג'ודו של הספיישל אולימפיקס. הוא היה סגן ראש משלחת ישראל למשחקי הספיישל אולימפיקס בסין, שמהם חזרו הספורטאים המיוחדים עם שלל מדליות.

לפני כעשר שנים פתח כהן בית ספר לג'ודו, והיום הוא מלמד בני נוער ממגזרים שונים - חילונים, דתיים, חרדים וילדים בעלי צרכים מיוחדים. "החיבור הזה נראה לי ברור כשמש", הוא אומר. "זהו חיבור ששורשיו נעוצים בבית הדתי שבו גדלתי, שחינך לסובלנות כלפי הסביבה כחלק מהאמונה בערכי התורה. מבחינתי הפילוסופיה והתרגולת של הג'ודו התחברו לזה באופן טבעי, כי בג'ודו אין צורך להרבות בדיבור - לא משנה אם אתה מחתך סוציו-אקונומי נמוך או גבוה, מניח תפילין או נוסע בשבת, כולם בסופו של דבר עושים את אותו תרגיל על המזרן".

כהן בהחלט מודע להבדלים בין האוכלוסיות, אבל מתייחס אליהן בצורה שווה – כל התלמידים מקבלים ממנו חינוך למשמעת ולהיגיינה אישית, ולומדים את אותם תרגילים. המפגשים הראשונים בין החניכים מצפון העיר ומדרומה ובין בני משפחותיהם היו מרתקים, הוא אומר, אך לא תמיד קלים. לדבריו הג'ודו עזר לגשר על הפערים החברתיים והתרבותיים בין הצדדים.

הוא מרגיש שהנתינה לתלמידים מגיעה מתוך מקום עמוק ופנימי בתוכו. "אני רוצה להעניק לכל מי שמוכן לקבל, בתנאי שהוא לא רוצה לפגוע בי", הוא אומר. "את המקור לנתינה אני מוצא ביסודות של הזהות היהודית ושל העם היהודי". לטענתו היסודות היהודיים משתלבים היטב ביסודות הג'ודו, אמנות לחימה שהתגבשה לפני שנים רבות ביפן: משמעת עצמית, כבוד הדדי, קבלת האחר, סובלנות ופיתוח עצמי.

כהן מקווה שבעתיד יוכל להקים עמותה לג'ודו שתפנה אל אוכלוסייה מעוטת יכולת. אמנם הרעיון הוא עדיין בגדר חלום, אבל כהן, שהתגבר בחייו על מכשולים רבים, מקווה שיצליח להגשים אותו
.