הברירה היחידה

ביציאה מבית הכנסת הבחנו בהם: נמוכים נמוכים ורועשים מאוד כדרכם של סילונים צבאיים. בגובה הנמוך שבו חלפו מעלינו יכולתי להבחין בחימוש הכבד שנתלה עליהם ואפילו בצבעי ההסוואה הייחודיים לטייסת ספציפית שהכרתי משרותי באחד מבסיסי חיל האוויר. שבת בבוקר, יום יפה. שמש אביבית נתלתה ברקיע השמים להאיר על הארץ, להבדיל בין הגשם של סוף השבוע לבין זה של תחילת השבוע הבא. מבעד לפרצה הפסטורלית הזו חלפה עברה לה רביעיית מפציצים.

"אבא, זה מטוס טוב או רע"? שאל אחד מבני. הבטתי במבנה המתרחק. מיד אחריהם נשמעה שאגתם של ארבעה נוספים וילדי נחרד מהרעש. "אלה מטוסים טובים", הרגעתי אותו. "אל תפחד", סייע לי אחיו התאום, "המטוסים הטובים שומרים עלינו".

 הציפורים המכאניות נהפכו לנקודות קטנות. המתנתי עד שיגיעו לקו החוף ואז יפנו דרומה או צפונה. הן פנו דרומה.

"לאן הם הלכו אבא?" שאל הבכור.

"להילחם ברעים", ענה שוב תאומו במקומי ושלף חרב פלסטיק מנדנה. "כשאני אהיה גדול, גם אני רוצה להילחם ברעים".

כמה שניות עברו עד שעובד המידע במוחו.

"אבא, למה יש רעים? מותר להרוג אותם?" תלה בי את עיניו הגדולות.

המוסר לא רלוונטי

גדולה ככל שתהיה הערכתי ליכולותיהם הקוגניטיביות של בני, החלטתי שלא להעמיס על תבונתם המתפתחת סוגיות אשר תחתן כרעו הטובים בפילוסופים של ימי הביניים ושל העת החדשה. בחרתי שלא לענות אך מעט לאחר מכן, כשהירהרתי בכך ביני לבין עצמי, ממש לא הייתי בטוח שמדובר בשאלה של טוב או רע. הם הרי לא יורים עלינו מפני שהם רעים ואנחנו טובים. גם לא מפני שהם אינם תרבותיים ואפילו לא מפני שאיננו פותחים את המעברים. הם יורים מפני שהם ערבים ואנחנו יהודים. זה הכל. מן סוג כזה של דטרמיניזם. שאלת הטוב והרע כלל אינה רלוונטית.

לא רק היחסיות בין טוב ורע אינה רלוונטית. שאלות רבות מתחום המוסר אינן מהוות כל שיקול ביציאה למלחמה ובדרך ניהול המערכה כמו זו שאנו נמצאים בה כעת. לא שאלת הרג חפים מפשע. לא שאלת המידתיות שבהפעלת הכוח. לא שאלת הסיכון שאנו מכניסים אליו את בנינו. לא השאלה אם נכון היה בכלל לוותר על חבלי הארץ המובטחת. אף לא שאלות דתיות כמו אם מדובר במלחמת מצווה אם לאו.

קיימת רק שאלה אחת שלאורה צריכה להיבחן כל סוגייה שבה נדרש לבחור בין שתי אפשרויות של יציאה למלחמה, כן או לא. האם אוכל לשרוד? האם הימנעות מפעולות שבהן יש לי ספק מוסרי כל שהוא מפחיתה את סיכויי לשרוד? ובעניין זה איני מפריד בין האינדיבידואל לבין הקבוצה שבה הוא חי: הניסיון המר מלמד כי יהודים אינם יכולים לשרוד ללא קהילה יהודית במדינה עצמאית.

בעניין זה מותר האדם מן הבהמה - אין. הזברה שמולה ניצב אריה אינה יכולה להיכנס למערכת שיקולים מוסריים כמו אם הבעיטה שתשגר אל לסתו של האריה מידתית אם לאו, אם גוריו הקטנים של אותו טורף ייפגעו מכך שלא יצליח ללכוד אותה ויגוועו, אם מדובר באריה רעב המשחר לטרף או בסתם כפיר אריות משועמם שעבר אורח.

 

המטוסים הטובים שומרים

התשובה לשאלות אלו אינן נמצאות בקורטקס, הוא המוח המתקדם הייחודי לאדם. הן גנוזות ברבדי המוח הפנימיים ביותר של המח החייתי-פרימיטיבי של כל אחד מאתנו. הוא מצווה דבר אחד בלבד: לשרוד! לכן אני פונה אל כל העושים במלאכת הביטחון. עשו את המוטל עליכם ללא פקפוק. אין כאן ולו שמץ של ספק מוסרי. מדובר בסוגייה הישרדותית גרידא: אנחנו או הם.

תאומי הקטנים ישנים כעת. "מטוסים טובים" שומרים עליהם. שריונאים, חי"רניקים ותותחנים פוקחים עבורם עין. הם יורים ברעים, וכן - גם הורגים אותם. לא מפני שאנו בני ה"עם הנבחר", ולא בגלל שזו נחלת אבותינו ואפילו לא מפני שזה הדבר הצודק והמוסרי לעשות. כל אלה טענות ראויות בעיני. אבל קודם כל, ולפני הכל, מפני שזו הדרך היחידה שבה יכולים ילדים יהודים לשרוד.

**
אסף וול
לתגובות: editor@bac.org.il