נכס צאן ברזל

12.02.09

מאיר עוזיאל נזכר בגדול סופרי ישראל, משה שמיר, שעמד תמיד במרכז היצירה הישראלית ולא הושפע מניסיונות לפגוע בו. גדולתו לא נבעה רק ממגוון הספרים והמחזות שכתב, אלא גם מעומק אישיותו והעוצמה המוסרית והאנושית שלו

 
"ביצירתי אני שומר על אחי".
משה שמיר. צילום: אוסף התצלומים הלאומי
כשמשה שמיר הלך לעולמו ב-2004 נמצא על שולחנו כתב יד של ספר שבכתיבתו עסק. שמיר היה כל ימיו איש של עבודה יצירתית בלתי פוסקת, שקדנית ומלאה משמעת עצמית. מה ההפתעה, אם כן, שהוא עבד על ספר חדש גם בגיל 83, למרות שבאותה התקופה - כשדרשתי ממנו לעשות עוד ועוד - אמר לי "אני כבר בגיל שבו מביאים אל הגורן, לא?".

בשנותיו האחרונות הוא עסק בהעברת ארכיונו העצום לאוניברסיטת תל אביב. מתוך החומר הזה ילמדו ממנו ועליו עוד דורות של סטודנטים לספרות וחוקרי ספרות, כי אין ספרות עברית ללא משה שמיר. לא מעט יגדירו אותו כגדול בסופרי ישראל.

הספר הלא גמור הפתיע את כולם, ואני בכללם, בסגנונו העתידני. הוא מתחיל כספר מדע דמיוני: "והיום, התקבלה שם בבית הלבן מעטפת דואר אוויר ארוכה, ועל גבה משפט אחד בלבד, בכתב מחשב: 'לכבוד נשיא ארצות הברית. אישי. נא לא לפתוח אלא בידי הנמען לבדו'".

כשקצין הביטחון מנסה לפתוח את המעטפה היא "בו ברגע נהפכה לתלולית אבקה אפורה בכף ידו. ריח קל של חריכה פשט בלשכה, וכעבור שעה ושלוש דקות הגיעה מעטפה חדשה, ועל גבה אותה כתובת". בסופו של דבר הנשיא פותח את המעטפה השלישית ובה יש דרישה לקרוא ספר שבו מופיע, בין השאר, החידוש החשוב ביותר במדע מאז איינשטיין.

זו עוד אחת מההפתעות היצירתיות של משה שמיר. הוא היה כל כך מגוון ביצירתו שבמשך שנים פירסם שירה נהדרת בשם בדוי, אולי כדי לא להציף את הישראלים במגוון כה גדול של יצירת אדם אחד. כאשר מגדירים את משה שמיר סופר גדול, התואר אינו מיוחס רק למלאכת כתיבת הספרים והמחזות, אלא לאישיות, לעומק, לעוצמה המוסרית והאנושית של האדם.

פוסק הלכות בתרבות העברית

 
הוא נולד ב-1921 בבית החולים בצפת. הוריו היו חלוצים בראש פינה, ובכך שמיר הוא בעצם אחד הצברים הראשונים של הספרות העברית. הוא ידוע במעבר האינטלקטואלי מהשומר הצעיר וראשות מפ"ם לתנועה למען ארץ ישראל השלמה ולתמיכה בציונות הפעילה. כל אותה עת הוא היה פעיל בעשרות מערכות יצירה, ותמיד עמד במרכז העשייה התרבותית הישראלית.

רשימת הרומנים של משה שמיר מקפיאה את הניסיון להגיש במאמר קצר את החשיבות שלו ואת המהפכים שהם חוללו בספרות העברית: "הוא הלך בשדות", הרומן מחיי הקיבוץ; "במו ידיו" הידוע גם כ"פרקי אליק", שהוא סיפור נוער הפלמ"ח ולמעשה ספר הזיכרון לאחיו שנפל בקרבות מלחמת השחרור ליד תל אביב. אחריהם הגיעו "מלך בשר ודם", רומן היסטורי מהפכני על ימי בית שני, והרומן התנ"כי "כבשת הרש", הכתוב כביכול בידי אוריה החתי. אי אפשר להבין אפילו באופן בסיסי את התרבות הישראלית מבלי להכיר את הרומנים האלה.

 
מאוחר יותר פירסם שמיר רומנים נוספים וסיפורים קצרים נוספים ולאחריהם את טרילוגיית הרומנים המודרניים שמכונה "הרחק  מפנינים", שכללה את "יונה מחצר זרה", "הינומת הכלה" ו"עד הסוף" - שלושה ספרים שהם סיפור משפחתי עצום המשתרע על פני ימים ויבשות, ארץ ישראל והגולה, צמיחת הציונות ודמויות החולמים והבונים את הארץ.

נהוג לחשוב שככל שמכירים אדם מקרוב יותר, ההערכה כלפיו - שלא לומר ההערצה - פוחתת. הכרתי את שמיר באופן קרוב למדי. עבדנו יחד במערכות עיתונים, עשינו במשותף כמה דברים. הוא לא חשד מעולם שההערכה שלי כלפיו מתעמעמת בגלל היום-יום הזה, אלא להפך - מתגברת. בתרבות העברית הוא נחשב תמיד, ובצדק, לפוסק הלכות. הסמכות הזו נבעה הן מרוחב הידיעה התרבותי העצום שלו והן מכישרונו הענק כיוצר. הוא גם קיבל את כל הפרסים החשובים, מפרס ישראל ועד פרסים בינלאומיים.

מאז שנטש את השומר הצעיר ואת מפ"ם והתייצב בבירור לצד הציונות של ארץ ישראל הגדולה היו מי שניסו לפגוע במעמדו בדקירות רעילות, אבל עוצמתו היא כה אדירה שגם אם הדקירות כואבות והרעל משתק רגעית הרי כיוצר וכמגדלור תרבות אי אפשר היה להזיק לו באמת. כל ניסיון לערער על חשיבותו זוהה כקטנוני-מפלגתי וחוץ תרבותי.

המחזות נשארו אקטואליים

 
משה שמיר הוא גם מחזאי חשוב. מחזותיו "הוא הלך בשדות", "מלחמת בני אור", "היורש" ואחרים הם נכסים של התרבות הישראלית, וכמו בספרות, אדם אינו יכול לראות עצמו כבעל מושג מה בתיאטרון הישראלי בלי להכיר את עבודתו של משה שמיר.

אחד המחזות שלו, מוכר פחות מאחרים. זה מחזה שלא עלה על הבמה, למרות ש"הבימה" רכשה אותו ואף מינתה במאי. המחזה, שנשא מסר שלא נתגלה בקריאה הראשונה אבל בלט פתאום בתחילת העבודה עליו, נדחק בתהליכים לא תקינים הצדה. פעם, כשסיפרתי על ההשתקה המוזרה הזו, פנו אלי בזעזוע שחקנים מקבוצת יוצרים מן השמאל וביקשו, כמחאה על הצנזורה הזו, להעלות את המחזה בעצמם בתיאטרון קריאה. נתתי להם עותק למרות שהיה חשד שמא כוונתם לא כנה. אבל הם עשו כאשר אמרו, והעלו את המחזה פעמים רבות.

עוד חלק פחות מוכר ביצירתו של משה שמיר הוא היצירות המתארות את קשי היום בחברה הישראלית.  כבר בראשית יצירתו יש קירבה גדולה לא רק לקיבוצניקים ולאליטות, אלא לתושבי שכונות העוני, המובטלים שבשולי החברה. זה בולט בקובץ סיפוריו הראשון, "נשים מחכות בחוץ". גם המחזה הקצר והמרוכז מאוד "חצי שנה בהלוואה" הוא כזה. אין אקטואלי מנושא זה כיום. זה מחזה על מובטל שמידרדר לפשע ורק עבודה תציל אותו, אשתו מתחננת לבסוף לקהל עצמו לתת לו "יום עבודה. יום עבודה כדי להציל אדם". גם משה שמיר ההומוריסט פחות מוכר. מחזה שנון וקומי שלו, "שתי שבתות", הוא על סופר בקיבוץ שמנסה למצוא רגע שקט לכתוב. 

 
משה ויצחק שמיר. צילום: אוסף התצלומים הלאומי

"אליק נולד מן הים" הוא אחד ממשפטי הפתיחה המפורסמים ביותר בספרות העברית. אלה מלות הפתיחה של הספר "במו ידיו" על אחיו ועל ילדותם בתל אביב לחוף הים. בדברים אחרונים, אחרי יובל ויותר של יצירה, אמר משה שמיר: "ביצירתי אני שומר על אחי, מה יותר מזה?"

**
מאיר עוזיאל הוא עורך ומנחה מופע המחווה למשה שמיר ויצירותיו המתקיים בבית אבי חי. 
לתגובות: editor@bac.org.il

עוד בבית אבי חי