ושכנתי בתוכם

ראשון
"הגדרת הקדושה ביהדות היא היבדלות מהגשמיות"
(מתוך ויקיפדיה – האנציקלופדיה החופשית)

שני
זה מתחיל כבר בלובי, אתה קולט? חדר גדול, שיש לבן, אתה הולך ושומע את החריקות של הנעליים שלך ברצפה. ואז אתה נכנס, כן? מזכירה.  עץ אלון. תאורה מוסווית. מוסיקה כזאת עדינה שאתה לא בטוח אם אתה שומע או מדמיין. קלאסית, בטח קלאסית. אומרת לך 'תמתין'. אספרסו קצר. שקט. כל הזמן שקט. ואז פותחים לך את הדלתות. מבפנים. אתה נכנס. אור רך. מסדרון. עוד דלת עץ כבדה. שטיח רך בולע אותך. חדר ארוך. בקצה - שולחן ענק. לא ראית דבר כזה. ומאחורי השולחן -
הוא.

שלישי
האם אפשר ליצור דבר כזה, תחושה של קדושה? לקחת ערימה של אבנים, עצים ובדים ולהניח אותם באופן  שיצור את התחושה החמקמקה הזו, שלרגע מרפרף אחד פוקעת איזה נים בלב ופוערת את עפעפיו אל המעל והמעבר?

רביעי
כי אנחנו צריכים את זה. צריכים את הרגעים הטמירים האלה שהם נבדלים, גבוהים יותר, קדושים יותר. כי ברגעים האלה מוֹתר הזמן. ברגעים האלה מוֹתר האדם. למען הרגעים האלה אנחנו בונים מקדשים בזמן, במרחב, בנפש.


חמישי
בלילה ההוא

כאשר ישבתי לבדי בחצר

הדוממת

והתבוננתי אל הכוכבים -

החלטתי בליבי,

כמעט נדרתי נדר -

להקדיש ערב-ערב

רגע אחד,

רגע אחד ויחיד

ליופי הזה הזורח.

נדמה

שאין לך דבר קל מזה,

פשוט מזה,

בכל זאת לא קיימתי

את שבועתי

לי.

(זלדה)

שישי
בלב מחנה בני ישראל במדבר ניצב המשכן. חמישים מטרים לאורך. עשרים מטרים לרוחב. שורת עמודים, מחוברים זה לזה בבריחים ארוכים, מקיפה אוהל צנוע, מכוסה בדים. ענן סמיך של קטורת מערפל את הנשימה והראייה. בתוך האוהל חדר נוסף. פנימי. אינטימי. בתוכו שולחן וארון ומנורה. כל צעד מכניס אל התוך. כל צעד מקרב אל המֵעֵבֶר. תנועה שכולה אומרת פנימה.

המשכן הוא ההתבוננות אל מה שאינו נראה.

שביעי
אסתטיקה, אקוסטיקה,  Scent Marketing - הפרקטיקה של הקדושה מפוזרת היום במוזיאונים, בלשכות מנכ"לים, בחנויות כלבו ובמועדונים. הפטנטים נלמדו, השיטות שוכללו. בקונצרטי רוק משולהבים מהדהדים טקסים עתיקים. לשכות מפוארות מתוכננות כמקדשים. ברוך שם כבוד האדם לעולם ועד.

רק הקדושה, הזינוק הקטן הזה אל הלא נודע, רק היא איננה.

מפטיר
"ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם".
תוכלו לבנות לי משכן, מדייקים חז"ל, אך אני אוסיף לבקש לשכון בתוך הנפש פנימה.