אי ודאות

31.03.09

רובינזון קרוזו הגיע לארץ לא נודעת. בני ישראל ברחו ממצרים לארץ לא נודעת. הוא וגם הם התמודדו עם המצב החדש והלא מוכר בצורה דומה. ד"ר עידו חברוני

 
 קרוזו וששת. איור מתוך הספר רובינזון קרוזו
לפני 300 שנה עמד איש על אי בודד באוקיינוס וצפה בחוסר אמון באונייה אנגלית המתקרבת לחוף שלו. לאחר למעלה מארבע שנים של בדידות מוחלטת הוא עומד לשוב לארצו. לפני למעלה מ-3000 שנה עמד איש אחר ותלה עיניים מצפות בים. ישועתו לא באה בדמות ספינה נושאת דגל אנגלי, אלא בנס של קריעת הים.

סיפורו של האיש הראשון, אלכסנדר סלקירק, נתן השראה לספר מפורסם: "רובינזון קרוזו" מאת דניאל דפו; סיפורו של האיש השני, משה בן עמרם, סיפק את רוב החומר למקרא. האיש הראשון ניהל מלחמת הישרדות פרטית בעולם לא נודע; האיש השני הוליך אומה לארץ לא נודעת. המפגש בין שני הסיפורים יכול להניב כמה תובנות מעניינות.

ג'נטלמן בג'ונגל

סלקירק ננטש על האי בשנת 1704, לאחר סכסוך עם הקברניט שלו. הוא שהה בו למעלה מארבע שנים ולבסוף נחלץ על ידי אונייה שהבחינה בו על החוף. דניאל דפו קרא את קורותיו של סלקירק, שפורסמו באנגליה בשנת 1712. בשנת 1719 יצא לאור "רובינזון קרוזו" שלו שתיאר את הרפתקאותיו של נער אנגלי בן המעמד הבינוני שמאס בעתיד המהוגן שהבטיחו לו הוריו, ברח מביתו וחיפש את מזלו בים. באחת מהפלגותיו טבעה אונייתו, ורובינזון, הניצול היחיד, הוטל אל חופי אי בודד. הוא בילה באי 28 שנים שמהלכן בנה לו מעון מבוצר, למד להכין כלים, לצוד ולעבד את האדמה.

העובדה המפתיעה ביותר היא שלמרות היותו הראשון בז'אנר סיפורי האיים הבודדים, "רובינזון קרוזו" הוא לא יותר מאשר חזרה על התבנית הבסיסית של סיפור הילדים הקלאסי על "האפרוח שהלך לחפש לו אמא אחרת ולאחר הרפתקאות רבות גילה שאין כמו אמא". במקום לראות בהרפתקה הזדמנות לגלות עולם חדש בכל המובנים, הפיזיים והרוחניים, דבֵק רובינזון בעקשנות בניסיונות כבירים להפוך את האי האקזוטי לקולוניה בריטית שבה נתין אחד. למרות שמרד בעולמם של הוריו ויצא אל הלא נודע, כעת, כשהוא נמצא בתוככי הלא נודע האולטימטיבי, הוא מקדיש את זמנו להתבצרות ולנסיגה אל העולם הישן שזנח מאחוריו. מגוחכים במיוחד הם מאמציו הסיזיפיים לבנות לעצמו כיסא ושולחן ראויים לשמם והקפדתו על כללי הלבוש הנהוגים במכורתו - כולל המטרייה ההכרחית - גם כאשר חומר הגלם היחיד המצוי ברשותו הוא עורות עזים.

 


האירופיזציה של האי מגיעה לשיאה בניצוּרוֹ של ששת, ה"פרא" שהזדמן למקום. במקום ללמוד ממנו על מנהגי המקום ולהכיר את עולמם של יושביו, הפך רובינזון את המקומי למשרת נאמן והכפיל את מספרם של אזרחי הקולוניה שלו. שמו של ששת נגזר מן היום שבו מצא אותו אדונו, אך מסמל גם את מהלך חייו של האדון: כבורא, בשעתו, גם הוא מוצא תוהו ובוהו ונאבק להשליט בו סדר. שיאו של התהליך הוא "בריאת" אדם (ביום השישי) - הפיכתו של הפרא לבן תרבות. כך, דרך מסע ארוך ורצוף הרפתקאות, שב גיבורו של דפו ומאשר את עליונותו של הסדר האנגלי הישן, הניצב בשתי רגליים יציבות - דת וכלכלה - על הקרקע.

חירות קשה

כמו רובינזון, בורחים יוצאי מצרים מעולם ישן ושנוא ומוצאים את עצמם בעולם לא מוכר. הם אמנם נחלצו משעבוד, אך בינם לבין הארץ המובטחת משתרעים מרחבים מבהילים של מדבר. כמה פעמים במהלך המסע הם מלינים על משה ודורשים לשוב למצרים, המרחב האומלל אך המוכר היטב, שזנחו מאחוריהם. "זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם", הם מטיחים במנהיגם, ומיד מונים בערגה את רכיבי תפריט העבדים שלהם: "אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים". מילא קישואים, אבל חציר? מי מתגעגע לחציר?  והם ממשיכים: "וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ". מָן בבוקר, מָן בערב, מָן בצהריים. נשמע נורא, נכון? איזו חדגוניות לעומת העושר הגסטרונומי של בית התמחוי המצרי. אולם, המספר מזכיר לנו מיד מהו המאכל שנמאס על בני ישראל: "וְהַמָּן כִּזְרַע-גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח. שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן" (במדבר י"א, ה'-ח').

 


הרבה הסברים הוצעו למאיסת העם במן. ההשוואה ל"רובינזון קרוזו" מעלה אפשרות פרשנית מרתקת: גמישותו הקולינרית של המאכל המוזר אינה נותנת לעם מנוח; המעבר מחיי עבדות מוגבלים לחופש מדברי מחייב מהפך תודעתי שלא פשוט לעמוד בו. במקום להתמודד עם שלל האפשרויות החדשות, הם נמלטים להזיות נוסטלגיות. החיים במצרים היו איומים, אך הלא נודע מאיים עוד יותר.

רובינזון מתבצר בחלקת אירופה הקטנה שהוא בורא לעצמו ושומר בכך על שפיות דעתו. יוצאי מצרים מבקשים להיאחז בקיום הישן והמוכר כדי להעניק לחייהם יציבות. ניתן בהחלט להזדהות עם המניע שלהם, אולם השיבה המנטאלית שלהם למצרים היא נטולת ביקורתיות. מול השינוי המאיים הם מציבים רגרסיה טוטלית צבועה בוורוד עז. במקום לגשש את דרכם בזהירות לעבר העתיד, הם מפנים לו עורף. כך מוחמצת האפשרות להתחדש.

פסח דורות

חג הפסח, זכר ליציאת מצרים, מגיע בכל שנה ומציע חירות. והחירות היא קשה. כל כך קל להמשיך וללכת בנתיבים ידועים ומוכרים; כל כך פשוט להתמכר להרגלים ישנים. השנה מגיע החג בתקופה לא פשוטה: בעיצומו של משבר כלכלי מאיים, כאשר אנשים רבים מטולטלים מנתיב חייהם המוכר ונסחפים בסערה אל הלא נודע. המצב המפחיד מחזק את הנטייה להשתבלל בקונכיית המוכר. עם זאת, "בכל דור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". בכל זמן ובכל מצב ניתן למצוא רלוונטיות בתיאור קורותיו רצופות המשברים של העם שצעד ארבעים שנה בדרך אל עצמאות לאומית וחירות אישית. בעזרת הסיפור הגדול יכול האדם לסלול נתיבים חדשים גם בלב הסופה. מי יודע, אולי דווקא שם תימצא לו הארץ המובטחת. 

ד"ר עידו חברוני הוא המנהל האקדמי של רימון - הגות ישראלית צעירה, תוכנית התיכוניסטים של מרכז שלם, ואיש סגל במכון מנדל למנהיגות חינוכית

עוד בבית אבי חי