וגם אם יתמהמה

ד"ר רוחמה וייס
18.05.09

ימי המשיח יסמנו את היעלמות הרצון, התשוקה והיצר. ובכל זאת, רוחמה וייס רוצה להאמין שהוא בוא יבוא. משיח. come

סבא משולם מת
כשהייתי בת שש נפטר סבא משולם. זה היה בשביעי של פסח. אני זוכרת את הכאב התהומי של אמי ואת הרצון האינסופי שלי לחלץ אותה מהבכי. את תהומות הבכי והגעגוע שלי לא העזתי להכיר באותה עת. הצורך היחיד והדחוף שלי באותם ימים היה להשיג מחדש את שמחת החיים של אמא, ולשם כך הייתי חייבת להחיות את סבא משולם. הייתי יושבת שעות ליד דלת הכניסה לבית או ליד החלון. ליד החלון הייתי יושבת על מנת לראות את המשיח מגיע, ליד הדלת הייתי יושבת על מנת להיות הראשונה שתראה את סבא קם מהמתים ועומד במפתן הדלת. אני אהיה המשיח שיבשר לאמא שתמו ימי הייסורים. מהחלון לדלת, מהדלת לחלון. באותם ימים לא הייתה לי כמיהה אחרת:

 

משיח לפי תומו
בעודי ילדה
היה לי סבא משיח
קרח, שמנמן
היה מניח על שולחן תיק חום
עם ריחות עגולים של פרדס
ואפרסמונים  מתרככים לאיטם
בסיד הלבן.

יום אחד הוא מת לי ואמא בכתה מאחורי דלת
סגורה
וישבתי
מחכה
למשיח
שיעיר את סבא שידפוק בדלת
שאהיה הראשונה שאבשר
אמא משיח סבא בא.
אבל המשיח לא בא, ולאט, לאט אמא התרגלה

(מתוך 'שמירה', ריתמוס, הקיבוץ המאוחד, 2004)


והחיים חזרו לימי השמחה והאבל המתחדשים ובעיקר לימים הרגילים. הלימוד הגדול והקשה של החיים הוא שאין בחיים הפרטיים והציבוריים פריצת דרך חד משמעית וחד פעמית. כל חיינו אנחנו מטפסים על אוורסטים מסוגים שונים ואל הפסגה לא נגיע.

אין זה מכיוון  שאנו אצנים גרועים אלא מכיוון שהיא לא קיימת. ההכרה באי קיומה של הפסגה היא הרגע העצוב, המרגש והמרגיע של ההתבגרות הנפשית, וגם היא אינה משיחית-פתאומית אלא תהליך מתמשך של מסע.

 

ברגעים רבים של חיי אני לא אדם מבוגר

אני שונאת כשכואב לי, אני לא אוהבת להיות עצובה ומודאגת, אני חסרת סבלנות לטיפוס הסיזיפי על האוורסטים של חיי. ככל שאני מבינה את שיש להבין, אני עדיין ממתינה לאוויר הפסגות. התבגרתי והמשיח שלי השתנה והתחכם, אבל אני עדיין אותה ילדה קטנה שיושבת ליד דלת הכניסה לבית ומצפה לגאולה שלמה; לאהבה חדשה וסוחפת, לגילוי מקצועי מפתיע, לתרופה חדשה שתביא מזור למכאובי נפשי. המשיח שינה צורה אבל הפנטזיה אחת היא.

פעם היה לכולנו משיח

פנטזיית המשיח, הגואל ומתקן, זה שיחזיר לאמי את שמחת החיים ויסיר את העננה האפרורית המלווה ימים רבים של חיי, זה שיתן לילדי העולם (וגם למבוגרים) אוכל ומעט שקט, זה שיחלק באופן די הוגן את הרכוש בעולם וישיב את האמונה באדם,  היא פנטזיה המחוברת היטב לנפש ומעט מאוד למציאות.

 

אם פנטזיית המשיח אינה מחוברת לחוויות המציאות היכן היא נולדה? היכן נולדה התקווה לתיקון מושלם ומהיר של החיים? הפסיכולוג רמי בר-גיורא טוען שאת האמונה בנס למדנו מימי הילדות הראשונים, ימי היניקה. התינוק חסר מושג זמן ונדמה לו שכל עולמו חרב בשנייה שבה הוא חש רעב והשד האמהי הגואל לא מגיע. מרגע שמגיע השד לפיו ועד לרגע שקיבתו חשה בנוזל החם והמתקתק עוברות שניות ספורות. חוויית ילדות חוזרת זו, טוען בר-גיורא, נטעה בנו את האמונה בנס.

 

ימי המשיח הם ימים שאין בהם חפץ (ואמרו את זה קודם לפני...)

חז"ל, החכמים והמתוחכמים בבני אדם, הבינו את העסקה האכזרית. פנטזיית הגאולה היא הפנטזיה להגיע אל הפסגה, לחיות במקום שאין למעלה הימנו. מקום נטול שאיפות. פנטזיית המשיח היא סיומו של המסע. היא ימים שאין בהם רצון, אין בהם יצר (שהוא הלא תשוקה אל הדבר שמעבר...) ועל כן אין בהם יצירה. מימוש פנטזיית המשיח הוא באופן פרדוכסאלי מימוש משאלת מוות:  ''וזכר את בוראך בימי בחורותיך עד שלא יבאו ימי הרעה' - אלו ימי הזקנה, 'והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ' - אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה. ...'  (בבלי, שבת קנא, ב). ימי המשיח הם הימים שלאחר הזקנה, המשיכה אל המשיח היא המשיכה אל קץ המסע, היא המשיכה אל המוות, אל תום התשוקה.

 

ואף על פי כן, ולמרות הכל

בשעות שבהם מרחפת העננה האפורה על חיי, בימים שבהם הדרך נראית קשה וחסרת פשר, אני מוצאת את עצמי מתרוצצת בין החלון לדלת, מוכנה לוות על התשוקה, על היצר ועל היצירתיות ובלבד שבוא יבוא המשיח.

ד"ר רוחמה וייס היא  אמנית מיצג, משוררת, עורכת ומרצה ללימודי יהדות

תגיות: דעות משיח.com

עוד בבית אבי חי