אמא, אומה, אני

אימאני

אִמָּא, טַנְקֵי הַמִּלִּים הַקָּשׁוֹת שֶׁלָּךְ, סָדְקוּ אֶת כְּבִישִׁי הָאֵמוּן בֵּינֵינוּ,

וְהַשָּׁהִידִים שֶׁל הַפִילוֹסוֹפְיוֹת שֶׁלִּי, שׁוּב פּוֹצְצוּ אֶת סוֹבְלָנוּת בָּתֵּי הַקָּפֶה, שָׁם נִפְגַּשְׁנוּ,

וּבְכָל זֹאת

פִּרְחֵי הַשִּׂיחוֹת הַנְּדִירוֹת שֶׁלָּנוּ, שׁוּב צָמְחוּ, בֵּין שְׁאוֹן אוֹטוֹסְטְרַדַת הָאַסְפַלְט, לָרַעַשׁ הַלֹּא פּוֹסֵק שֶׁל מְכוֹנוֹת הָאֶסְפְּרֶסוֹ,

אֲבָל אָז אֲנִי חַיָּב לְצַיֵּן, שֶׁיֵּשׁ סֵדֶר נְשִׁימוֹת מְסֻיָּם, בָּרִיצוֹת לְמֶרְחַקִּים אֲרֻכִּים,

שֶׁרָצִים לְמֶרְחַקִּים קְצָרִים

לְעוֹלָם לֹא

יָבִינוּ.

(מתי שמואלוף, "שירה בין חזז לבין שמואלוף", הוצאת ירון גולן, 2006)

צילום: מוטי קקון יש כמה סוגי שנאה בעולם: שנאת חמס, שנאה כבושה, שנאת מוות, שנאת מוסתרת, שנאת עולם ושנאת שאול. בשיר "אימאני" ניסיתי לדון ברגשות השנאה והאהבה שלי למדינה שכללה אותי בתוך משפחתה המדומיינת, הנקראת "אומה".

המילה אוּמה (NATION) דומה למילה העברית אֵם ולשֵם הערבי אוּמִי. בשיר "אימאני" ניסיתי לברר את היחסים הבלתי אפשריים ביני לבין האומה, שהיא גם אמי המדומיינת. היחסים הללו הם, כאמור, יחסי שנאה ואהבה שלא ניתנים להתרה, קשר גורדי.

בחלק הראשון של השיר הופכת האומה לכזו שאי אפשר לבטוח בה. היא שוברת את האמון, ובשל כך נוצר דיכוי. הדובר מזדהה עם המדוכאים והמתנגדים בצורה אלימה (סימבולית), אך אותו דובר מודע לכך ששנאה ואהבה הולכות יד ביד, ובשל כך הוא גם מזהה איך המחשבה הפואטית הטמונה בשיר היא גם זו שיוצרת את השיחה, את הדיאלוג הנדיר (בינו לבין האומה ובינו לבין הקוראים/ות).

לבסוף, השיר תוהה אם באמת אפשר לחבר בין מחשבה לטווח קצר לבין מחשבה לטווח ארוך. כלומר, אם מנהיגי האומה, שחושבים לטווח קצר עבור האומה הישראלית, יכולים לפגוש אנשי חזון שרוצים יותר עבור החברה בישראל ורואים את השתלבותה במזרח התיכון כחזון דו-לאומי אשר הכרחי לבנייתה.

מתי שמואלוף הוא משורר, חוקר ופעיל חברתי.