סיבה למסיבה?

06.12.09

הדיווחים התקשורתיים בפרשת המאבטח שחשוד באונס התייחסו למסיבת הרווקים כאל המובן מאליו שקודם לטקס. מוני אנדר לא מבין למה להוציא כל כך הרבה אנרגיות לפני החתונה במקום לשמור אותן ליום עצמו

פרשיית האונס לכאורה, בה חשוד מאבטחו האישי של רמטכלנ"ו, סרן ביחידה מובחרת לשעבר, מלח הארץ, ועוד כהנה וכהנה 'חותמות כשרות' תפסה את כל כותרות העיתונים בשבוע האחרון. יש שם הרי את כל מה שעיתונים כל כך אוהבים כדי למכור כמה שיותר מעצמם.

רק לדבר אחד התייחסו שם כאילו היה מובן מאליו: לבילוי, רצוף ההורמונים, האלכוהול, הזיעה והאלימות שלו בנמל תל אביב, ארבעה ימים בלבד לפני שהיה עתיד להעמיד חופה וקידושין עם רעייתו לעתיד. 'מסיבת רווקים שגרתית' זה כונה במקום אחד, 'פרידה אחרונה מחיי הרווקות' זה כונה במקום אחר. ובאמת, אלמלא הטוויסט בעלילה שעוד ייבדק באולם בית המשפט בחודשים הקרובים, הרי שהלוחם המהולל היה מסמן עוד וי על המשימה הנועזת שמילא ומדווח כי כל כוחותינו שבו בשלום לבסיסם.

קשה היום אפילו להסביר לאנשים מה לא בסדר בהכנה שכזו לקראת היום  החשוב. מספרים על רבי אייזיק מהומיל כי התאלמן מרעייתו בהיותו כבר בא בימיו, ואף על פי כן דחקו בו תלמידיו כי יתחתן שוב, שהרי לא ראוי לו לתלמיד חכם שכמותו לחיות בדד. השיב להם הרב: (בתרגום חופשי) 'כשלוקחים בחור בן 22 ונערה בת 18 ואומרים להם להתחתן, הם אפילו לא מבינים לקראת איזו אחריות, רוחנית, מוסרית וגופנית הם נכנסים והם 'זורמים' עם העניין. אבל עלי, בגילי המופלג, כבר לא תצליחו לעבוד עוד הפעם'.

חתונה, היא דבר נשגב ונעלה שכמעט ואין כדוגמתו. היהדות מלאה בתאורים חיים, צבעוניים ומרגשים של המעמד הקדוש ושל החתן והכלה. הוא דומה למלך היא דומה למלכה, הוא נמחלים לו כל עוונותיו כמו ביום הכיפורים והיא מקבלת את הכוח להעתיר ברכות על ראש כל דורש (ובעיקר דורשת).

 
שלא ייכנסו חלילה לחופה עם תחושה שפספסו משהו. (צילום: פלאש 90)

והחתונה עצמה? אולי המעמד הקדוש והטהור ביותר שקיים במחוזותינו. החסידות שדשה רבות בעניין איחוד והזכר והנקבה מגדירה זאת בין היתר  כאיחוד בין שני חלקי שמו של אלוקים ( י"ק ו-ו"ק) במילים פשוטות – פיצוץ שלא מהעולם הזה. כמה חבל שאת כל האנרגיה והכוחות לקראת היום החשוב הזה מתעלים הזוגות הצעירים להרכבת פלייליסטים עם הדי-ג'יי, לטעימות של מנה בחמישים וארבעה דולר ולרכישת ארבע מערכות בגדים שונות שיוחלפו במהלך החתונה. ואם זה עוד לא מספיק מגיע הדובדבן שבקצפת, מסיבת הרווקים, ובכלל דואג לוודא שלא ייכנסו חלילה לחיי הנישואין עם הרגשה שפספסו משהו.

זה לא חייב להיות ככה. ממש לא כהטפה, אני אישית למשל, התעופפתי חודשיים לפני החתונה למרכז חב"ד בברוקלין, שם השתדלתי להכין את עצמי נפשית לקראת היום הגדול תוך כדי שרעייתי עושה אותו הדבר בעיר הקודש. יחד, אבל בעצם לחוד, בנינו אצל שנינו את הציפייה האחד לקראת השני ולקראת הטקס החשוב, וניסינו להבין כמה שיותר לקראת מה באמת אנחנו הולכים כאן.

את אשתי אגב פגשתי לאחר מכן לראשונה כשהיא כבר לבושה בשמלה לבנה, יושבת על כיסא מלכות ומוקפת במאות אורחים, ומבטה שהיה מופשט לספר התהילים שעל ברכיה, בישר לה על בואי כבר לפני הנעליים שזיהתה. נראה לי שכל מפיקה הכי אינית בתל אביב תגיד לכם שאפילו היא לא חשבה עוד על כזאתי כ-נ-י-ס-ה לחופה. 
מוני אנדר
לתגובות: 
editor@bac.org.il

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עוד בבית אבי חי