אלה מסעי אפרים

לא מזמן שוחחתי עם אחד מהבולטים שביוצרי ההומור הצעירים, בעל תוכנית בערוץ 2 וממלא אולמות במופעי הסטנד אפ שלו. הוא, בן הדור החדש של ההומור הישראלי, הגדיר לי את קישון כ"מוצארט".

"צחק על הכל, אבל בכה בפנים". קישון

"בימת מופעי הספרות" תעלה הפעם ב"בית אבי חי" אחת מיצירותיו של גאון. למרות שתואר כזה נשמע ראוי לנאום קילוס באירוע משפחתי, בכל זאת, לדעתי, כך ראוי לתאר את אפרים קישון. אני חושב שפיזרתי עד כה שבחים מוגזמים ברמה שאפילו קישון היה מסכים להם.

אפשר לומר כי יצירותיו של אפרים קישון הן מהגדרותיה של הישראליוּת, כלומר, ישראלי הוא ישראלי כי הוא מכיר את יצירות קישון. הוא סופר שכותב בעברית מכושפת ואליטיסטית, בתיזמוני הומור אינטליגנטי ושנון, כתיבה הנשענת על רקע תרבותי עמוק, אבל כזו שמצליחה לקלוע לכל טעם. זוהי כתיבה שכמעט כל כותבי ההומור הישראליים ניסו לחקות אותה, אך למרות שכל כותב ישראלי יכול לכאורה לכתוב "קישונית", אף אחד לא הצליח להגיע לרמתו, וזה כולל את עבדכם שפעם אפרים קישון הואיל לקרוא לו "יורשי".

הספד מוקדם מדי
הפעם זהו אירוע בעל משמעות בהיסטוריה הקצרה של בית אבי חי. למעשה, מופע מיצירות אפרים קישון בעריכתי ובאותה מסגרת, היה האירוע הפותח את בית אבי חי לפני כמעט שלוש שנים. זה היה בשבט תשס"ז, פברואר 2007, בשעה 20:30. אז, לא הייתה יצירה של אפרים קישון על הבמה בשום תיאטרון בארץ. היו מי שטענו שהיצירה שלו שקעה לה במדפי העבר. על פי התגובות למופע בבית אבי חי אז, והצחוק ששטף את האולם בכל הקטעים שהועלו, היה ברור למי שיצפה מהצד בקהל ובתגובותיו שקישון חי כמו תמיד.

אני חושב, אגב, שהיו מי ששמו לב לקבלת הפנים החמה הזו של קישון אצל הקהל, כי כידוע היום עולים בארץ בבת אחת שלושה מחזות של קישון בתיאטראות המרכזיים: "השוטר אזולאי" ב"הבימה", "סאלח שבאתי" ו"שמו הולך לפניו" ב"קאמרי". האולמות מלאים, הצחוקים מרטיטים את האוויר, מנהלי החשבונות של התיאטראות הפסיקו להתלונן. גם  אני מבסוט.

באותו אירוע בבית אבי חי עלתה גם בתו, רננה, לבמה, וקראה קטע שכתבה במיוחד. היו בו כמה עקיצות על אותו אב שלא היה אבא רגיל כל כך. "אבא אהב לצחוק על כולם, אבל מאוד לא אהב שצוחקים עליו". היא אמרה בין היתר, ועוד, אני מצטט רק מעט: "זה אבא שהיה תמיד בבית, אבל מעולם לא ראינו אותו. זה אבא שאהב לקנות צעצועים, והשאיר אותם לעצמו. זה אבא שכולם צחקו על המבטא שלו, והוא לא הבין למה. זה אבא שתמיד צחק על הכל, אבל בכה בפנים".

יידיש וסטירה
אפרים קישון נולד בהונגריה ב-23 באוגוסט, 1924. לאחר שעבר בארצו את השואה ואת המשטר הקומוניסטי, עלה לישראל בשנת 1949, והוא בן 25. "הייתי עוד ילד יהודי שגדל בסביבה מתבוללת. אמנם שמעתי בילדותי שיש תופעה כזו אנטישמיות, אבל הייתי נער הונגרי לכל דבר. לא ידעתי על קיום השפה העברית, ונאסר עליי בבית להשמיע מילה ביידיש. יידיש היתה לשונם של היהודים האחרים, כביכול. המשונים האלה, המזוקנים, לובשי הקפוטות, שבהופעתם ובהתנהגותם ביישו אותנו, הונגרים בני דת משה. במשפחות מן השכבה החברתית שאליה השתייכו הוריי קרה לא אחת שילד חטף סטירת לחי מפני שפלט איזו מילה ביידיש".

פחות מארבע שנים לאחר שעלה ארצה והחל ללמוד את המילים העבריות הראשונות, כבר הוצג מחזהו הראשון "שמו הולך לפניו" ב"הבימה". כן, אותו מחזה שעולה היום בקאמרי. כאילו כדי להפגין כמה נצחית היא יצירת קישון, מעלים דווקא את המחזה הראשון שלו בעברית. בשעתו סיפר קישון שהמחזה כמעט ולא עלה. תוך כדי החזרות הוחלט שהמחזה לא מצחיק, והודיעו לקישון שלא מציגים אותו. בסופו של דבר, מתוך רחמים על העולה החדש, הוחלט  להעלות הצגה אחת בלבד. הוסכם שלפני ההצגה יעלה שחקן הבימה ויודיע שזהו מעשה לקליטת עלייה, ויבקש מהקהל להיות סלחני. את ההצגה הזו היה צריך להפסיק 20 פעמים בגלל הצחוק של הקהל והתשואות. באותה תקופה כבר החל לכתוב פיליטון יומי ב"מעריב", שהיה אז הנפוץ בעיתוני המדינה. (לימים הקשר שלו עם "מעריב" פסק לחלוטין, מה שפגע בו, והיום ספריו יוצאים בהוצאת "ידיעות אחרונות").

כאשר קישון כבר היה ידוע כבעל טור וכסופר, הוא פנה פתאום אל עשיית סרטים, וזאת בלי ללמוד קולנוע. לסרטו "סאלח שבתי" הוא כתב את התסריט, וגם ביים אותו בעצמו, בלי ניסיון כלשהו בעשיית סרטים. לאחר מותו גילה בנו, ד"ר רפי קישון, בחדר העבודה שלו אוסף עצום של סרטי 8 מ"מ, בהם התגלו ניסיונות של קישון בצילום ובעריכת סרטים. האיש ידע ללמוד לבד. כך נוצר הסרט "שראוהו יותר צופים ישראליים ממספר תושבי המדינה" כדברי אפרים קישון. חמישה סרטים יצר קישון, שניים מהם, "סאלח שבתי" ו"השוטר אזולאי", היו מועמדים לאוסקר.

מצפון שקט
פעם קיימתי מופע מקטעיו, ועל הבמה היה גם אפרים קישון. הוא וחיים טופול, שהיו שם איתי על הבמה לראיון, ניהלו ביניהם דו שיח כל כך מצחיק, שנון ומהיר תגובה, שאפשר היה להמשיך בו לאורך כל התוכנית, אבל התדהמה הגדולה שלי הייתה דווקא כשקישון האזין לקטעים שהשחקנים הגישו על הבמה. ממקומו בשורה הראשונה הוא מלמל בעל פה את כל הטקסט ברבים מהקטעים.

 למה זה כל כל מדהים? כי הוא בכלל לא ידע אילו קטעים אבחר לתת לשחקנים להגיש. חלקם היו קטעים מתוך ספריו, שחשבתי שאפילו קישון בעצמו שכח שהוא כתב אותם. אפילו יש מי שיגדיר את קישון כסופר העברי הנמכר והנקרא ביותר בעולם (יותר מארבעים מיליון מספריו נמכרו. הרבה יותר, אין לי כוח להתעדכן).

חשוב לזכור שאפרים קישון גם ניצל תמיד את הפופולאריות הבינלאומית הזו כדי להיות לוחם מטעם עצמו בחזית ההסברה הישראלית. דוגמאות למאות המאבקים הטלוויזיוניים והתקשורתיים שלו הוא מביא בספר על חייו. הספר הוא בעצם שיחה, קנטרנית לעתים, עם ירון לונדון, שהשקפתו הפוליטית היא, כידוע, שונה לגמרי משלו. בתשובה לשאלה של ירון לונדון: "אתה לא נבהל לפעמים מעודף היצרים הלאומניים שלך?" עונה אפרים קישון: "האמן לי, מצפוני שקט לגמרי בהודיעי לך ברגע זה, שכלום לא אכפת לי חוץ מן המדינה הננסית הזאת, שהיא הערובה היחידה לחייהם ולכבודם האנושי של ילדיי ונכדיי. בעיניי, המדינה היהודית היא הנוגדן היחיד למחלה הפתולוגית של האנושות, לאנטישמיות עתיקת היומין וחשוכת המרפא. אין לה תרופה זולת המדינה היהודית".

 מאיר עוזיאל הוא עורך ומנחה המופע "קישון חי" בבית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 6