מתמלא ומתרוקן

הסעודה/ אלי אליהו

כִּבְכָל שַׁבָּת אֲנַחְנוּ

מִתְקַבְּצִים. פַּעֲמוֹן הַדֶּלֶת מְבַשֵּׂר

עַל הַבָּאִים. אֵין

פֹּה יוֹתֵר אַהֲבָה מִמְּקוֹמוֹת אֲחֵרִים.

לִפְעָמִים נֶאֱמָרִים דְּבָרִים

מְשֻׁנִּים. עַל הַשֻּׁלְחָן

כְּבָר מֻנָּחִים

הַסַּכִּינִים.

 מַה שֶׁלֹּא נֶאֱמַר

הִתְחַדֵּד עִם הַשָּׁנִים.

 מַה שֶׁלֹּא רָאֲתָה הָעַיִן

נֶחְתַּךְ בַּמַּבָּטִים.

 

עַל כִּסְּאוֹת

הַמֵּתִים

הִתְיַשְּׁבוּ הַיְּלָדִים.

מתחת לפני האדמה

 וּמַה לַעֲשׂוֹת שֶׁאֶצְלִי

הַנִּתּוּחַ הִצְלִיחַ וּבַּגְדָּד

מֵתָה. וְלֹא נוֹתְרָה

אֶלָּא הַמּוּסִיקָה שֶׁהָיָה אֲבִי

שׁוֹמֵעַ בְּתַחֲנוֹת הַבּוּשָׁה,

כְּשֶׁהִמְתִּין בַּחַנְיוֹן התַּת-קַרְקָעִי,

לָקַחַת אוֹתִי אֶל צְבָא הָעָם

בְּדַרְכּוֹ לָעֲבוֹדָה.

 

וְלֹא אֶשְׁכַּח לְעוֹלָם

אֶת עֶצֶב יָדוֹ הַמְּגַשֶּׁשֶׁת

אַחַר הָעִבְרִית, לְהַחְלִיף מַהֵר,

לִפְנֵי שֶׁיוֹצְאִים וְעוֹלִים

מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

 
הכנות לקראת מותך

לֹא אָמַרְתָּ לִי שֶׁאַתָּה עוֹזֵב

שֶׁאַתָּה מַפְסִיק לֶאֱחֹז

בָּאוֹפַנַּיִם.

וְרַק כַּעֲבֹר כַּמָּה רְגָעִים אָמַרְתָּ:

"אַתָּה רוֹאֶה, אַתָּה יָכוֹל

לְבַד. אַתָּה לֹא צָרִיךְ

אוֹתִי".

 

כְּשֶׁהִסְתַּכַּלְתִּי לְאָחוֹר

נָפַלְתִּי.

 נשמט אבי

 נִשְׁמַט אָבִי. אָבִי נִשְׁמַט.

מֵהָעוֹלָם הַזֶּה אֶל הָעוֹלָם הַבָּא. מִיְּלָדָיו,

מִמֶּנִּי בְּנוֹ, נִשְׁמַט

וּכְבָר אֵינוֹ, וּכְבָר יָדוֹ קָרָה

וְאֵין מִלִּים מוּל

הַמִּטָּה הַמִּתְרוֹקֶנֶת

לְאִטָּהּ.

"ראשיתה של הדרך שלי היתה בקריאת שירה", מספר המשורר אלי אליהו על נקודת ההתחלה. "אני חושב שהרגשתי צורך לענות לשירים של המשוררים שקראתי ולהשתמש באוצר המילים שמצאתי אצלם. כמו כל אמנות, גם השירה היא שילוב של חיקוי ושל קול אישי, ובתחילת הדרך רב החיקוי על הקול האישי. אני זוכר שכשלמדנו שירים של אלתרמן בבית הספר, כתבתי שיר בנוסח אלתרמני, ואני וחבר אמרנו לאמא שלו שזה שיר של אלתרמן ואנחנו צריכים לכתוב עליו עבודה ולנתח אותו וביקשנו את עזרתה. היא לא פקפקה לרגע והתייחסה לשיר כאילו היה באמת של אלתרמן. אחר כך כבר התחלתי לכתוב שירים שהיו דומים בשפתם לשירים שלמדנו בבית הספר, אבל מילאתי אותם בתכנים משל עצמי, שקשורים לחיי. מכיוון שהייתי צעיר מאוד, התכנים היו לעתים מטופשים למדי וילדותיים, למשל, שיר שבסיסו היה ברצון שאחותי, שישבה בחדר הסמוך, תפסיק לדבר ותניח לי לישון, והוא התחיל במילים: 'לעתים מאסתי שמוע קולך'".

"לנקות את השפה ולנסות לומר את האמת". אליהו

אליהו נולד בתל אביב ומתגורר בגבעתיים. הוא בוגר אוניברסיטת תל אביב בפילוסופיה יהודית ובספרות עברית. כאשר למד עריכה ותרגום במכללת עלמא, שלחה המשוררת אגי משעול כמה משיריו לכתב העת "שבו", ושם הם פורסמו לראשונה. מאז הופיעו שיריו בכמה כתבי עת ספרותיים, ביניהם "מטעם", "קשת החדשה", "הליקון", "הכיוון מזרח", "משיב הרוח", "כרמל" ו"מאזניים". לפני כשנה וחצי, סמוך להולדת בתו, יצא לאור ספר שיריו הראשון, "אני ולא מלאך", בהוצאת הליקון.

למי ששאל "מה תרצה להיות כשתהיה גדול ענית "משורר"?
"תמיד אהבתי לקרוא ולכתוב. בהתחלה רציתי להיעשות סופר או עיתונאי; ההתמקדות בשירה הגיעה מאוחר יותר. הרצון הזה היה מבוסס על התשוקה לכתוב ועל האהבה לשפה. הפעם הראשונה שקסמה לי דמות המשורר כדימוי היתה כשראיתי את הסרט 'ראובן, ראובן' עם טום קונטי. זה סרט שמספר על משורר סקוטי שנון ומכור לאלכוהול שמתאהב בבחורה צעירה. קשה לי להבין מה בדיוק קסם לי בזה, בסך הכל הוא היה דמות עלובה שחטפה מכות, קראה שירים לפני רווקות מזדקנות  וגם סיימה את חייה בסוף הסרט בדרך מגוחכת, אבל השפיעה עלי דמות האנטי-גיבור, איש השוליים שהמעמד הזה מעניק לו חופש פיזי ונפשי ויכולת להתריס כלפי מוסכמות חסרות פשר אמיתי".

מה הניע אותך לכתוב שירים בעבר? האם כיום יש לך מוטיבציה אחרת?
"יש דברים שונים שיכולים להניע אותי לכתוב שיר, אבל יש לזה שני צדדים עיקריים. הדחף הראשון מגיע מכיוון השפה עצמה. זה יכול להתחיל ממילה, מצירוף מילים או ממשפט שפתאום מבליח במחשבה משום מקום, ממילים שקראתי בהקשר מסוים והן לפתע נראות לי מתאימות לתאר דבר מה אחר לחלוטין. הדחף השני הוא החיים עצמם, כלומר, חוויה קונקרטית שאני מתבונן בה כעבור זמן ומזהה בה משהו אוניברסלי ונצחי או משהו סמלי. לפעמים אני מזהה דמיון בין שתי חוויות שאינן קשורות זו בזו במישרין, והדמיון הזה מניע את השיר. יש גם שירים שמתחילים כתגובה לדבר מה, לאיזו תפישה רווחת שלא נוח לי איתה ואני מבקש לערער אותה, לנקות את השפה, לנסות לומר אמת".

להצטער על מה שאבד

בחלקו האחרון של ספר השירים יש שירים העוסקים במותו של אביך. האם הוא קרא את שיריך?
"אבי מת לפני שפרסמתי שירים, ואת השירים שכתבתי קודם מותו לא הראיתי לו. הוא אמנם אהב תנ"ך והיסטוריה, אבל לא הרגשתי שהוא ימצא בהם עניין. הוא היה מעדיף שאהיה עורך דין או רואה חשבון".

באחד השירים, "מתחת לפני האדמה", אתה כותב: "מה לעשות שאצלי הניתוח הצליח ובגדד מתה". האם הוריך הצטערו על הניתוק שלך מהמקורות?
"השיר 'מתחת לפני האדמה' התחיל כתגובה רגשית לכותבים מזרחים שמבקשים להחזיר את התרבות המזרחית אל פני השטח. אני חשבתי שאני לא יכול להצטרף למאבק מהסוג הזה - לא מתוך חוסר רצון, אלא מתוך אוזלת יד. גדלתי בבית מזרחי, אבל העולם התרבותי סביבי היה מערבי, ואין לי היום אלא להצטער על מה שאבד.

"תוך כדי כתיבת השיר הבנתי את החוויה של אבא שלי, שוויתר על התרבות שגדל עליה. אני חושב שלמפעל הציוני ולכור ההיתוך יש חלק גדול בכך, אבל גם המזרחים עצמם ביקשו להתרחק מהתרבות הזאת. בעיראק עצמה היהודים חיו במעין גטו מרצון והקשרים שלהם עם הערבים היו קשרי מסחר בלבד. בתי הספר היו נפרדים, וכמובן גם בתי התפילה. בארץ הדבר קיבל משנה תוקף, משום שהתרבות הערבית נעשתה התרבות של האויב. זו היתה השפה של האויב, המוזיקה של האויב. בהאזנה למוזיקה ערבית היתה משום בגידה.

"אני לא הרגשתי שהורי הצטערו על הריחוק התרבותי שהלך וגדל בינינו. הם ביקשו להשתלב במדינה החדשה ובתרבות החדשה בעצמם ורצו שילדיהם ישתלבו בה. שניהם עלו ארצה בגיל צעיר, אמי היתה בת שנה ואבי בן תשע. באמת, הרגע היחיד שבו הרגשתי את הוויתור הגדול של אבי היה בזמן ששמע מוזיקה ערבית בחניון התת-קרקעי".

בכתיבת שיר יש משהו דומה להאזנה למוזיקה בחניון תת-קרקעי - דבר שנעשה בהסתר, לבד. איך מרגישים אחרי כתיבת שיר?
"אחרי ששיר הושלם ואתה חש שהדברים נקשרים זה בזה והמילים במקומן ומשהו צמח מתוכן בלי שכיוונת, יש תחושה של מלאות נפשית, אבל בד בבד גם התרוקנות".

כתב: איתן פרייר-דרור 
לתגובות: editor@bac.org.il 

 

 

Model.Data.ShopItem : 0 6