מה מרקס היה אומר

אגדה יהודית מספרת על אשה ענייה שהגיעה בערב שבת לרב העיירה כשבידה תרנגולת שחוטה, על מנת שיאמר לה אם היא כשרה למאכל או לא. שמשו ועוזריו של הרב, שקיבלו את האשה לפני שנכנסה לחדרו, הביטו בעוף וראו שלכל הדעות שחיטתו לא היתה כהלכה והוא טרף. אולם היות והזכות לפסוק בעניינים כאלה היתה שמורה לרב בלבד, הם הכניסו אליו את האשה.

"שלום רבי", אמרה האשה כשנכנסה לחדר. "שלום", השיב הרב, שידע לשם מה באה. הוא התבונן בתרנגולת, הפך בה מעט, והחזיר אותה לידיה. "העוף כשר", פסק, "קחי אותו הביתה והכיני למשפחתך ארוחת שבת". עוזריו, ששמעו את השיחה מבעד לדלת, מיהרו להיכנס לחדרו מיד אחרי צאת האשה. "אבל רבי!", אמרו, "הרי גלוי שהעוף היה טרף!". "גלוי לכם", אמר הרב, "שכן אתם הסתכלתם בעוף בלבד. אני הסתכלתי גם בעיניה של האשה".

סיפור זה, שמוכר בכמה וכמה גרסאות שונות, מכיל בתוכו לפחות שתי הנחות בשאלת היחס בין דת ומעמד. ההנחה הגלויה, שהיא המוסר-השכל של הסיפור, הינה שגם פסיקת ההלכה – כביכול, המימד הלגליסטי, הפורמלי וחסר הפניות ביותר של הדת – יכולה להיות מושפעת על ידי מעמדו של האדם הקונקרטי שבו מדובר. אשה עשירה, כך רומז לנו הסיפור, היתה עשויה לקבל מהרב תשובה אחרת. הנחה נוספת, סמויה יותר, נוגעת לשאלת הסמכות: על אף שרבים יכולים להביע דעה מלומדת ומבוססת בשאלה כלשהי, המבנה החברתי שברקע של הסיפור הוא כזה שרק פסיקתו רב המקום, מרא דאתרא, היא בעלת תוקף. למעשה, הסיפור הזה מלמד אותנו על שתי פנים שונות של המושג "מעמד" – הפן הכלכלי-חברתי, זה שניתן לתרגם לאנגלית כ"class", והפן הסמלי-חברתי, זה שיתורגם כ"status".

שתי פנים אלה יעמדו במוקד הדיונים ביום עיון בנושא דת ומעמד בישראל, שיתקיים ביום חמישי הקרוב (28.1) במכון ון ליר בירושלים. יום זה, שבו ידובר בין השאר על מעמד, פונדמנטליזם ומגדר בקרב הקבוצות החרדיות הקיצוניות ברמת בית שמש ובתנועה האיסלאמית בישראל, על מעמדות בחברה הנוצרית-פלסטינית בארץ, ועל עבודה, מעמד ודת בקרב נגדים בצה"ל, הוא למעשה סיכום שנת העבודה הראשונה של קבוצת המחקר בנושא שפועלת במכון. בראש הקבוצה עומד הסוציולוג ד"ר שלמה פישר מאוניברסיטת תל אביב, שהוא גם אחד משני יוזמיה (יחד עם ד"ר נסים ליאון מאוניברסיטת בר אילן). לדבריו, על אף ששאלת הקשר בין מעמד חברתי וכלכלי היא משאלות היסוד של הסוציולוגיה, המחקר בישראל עד כה מיעט לעסוק בה. "הפרובלמטיקה הזאת של סוציולוגיה קלאסית לא קיימת במחקר בישראל", הוא אומר. "דנו בזה מעט, אבל התיאוריה הביקורתית בישראל בדרך כלל עוסקת יותר בפוליטיקה של זהות. אנחנו רצינו לשים דגש על שאלות מעמדיות. עם זאת, הגישה היום לשאלות של מעמד ודת היא הרבה יותר רחבה ממה שנמצא בתיאוריה המרקסיסטית, ופחות שיפוטית".

ד"ר שלמה פישר ממארגני הכנס

כדי להסביר את האופן שבו הוא רואה את שאלת היחס בין דת ומעמד, מצטט פישר את ההיסטוריון החברתי האנגלי אי. פי תומפסון: "הוא אמר שהדת נותנת לך מבט אוטונומי על העולם, ומרחב שבו אתה חופשי וממנו יכול לבקר את הסדר הקיים. תומפסון, שחקר את היווצרותו של מעמד הפועלים האנגלי במאה ה-18, דיבר על תנועת המטוטלת בין תנועת הפועלים האנגלית ובין הזרם המתודיסטי בנצרות, שהתגבש באנגליה באותה תקופה. וזה אותו דבר – בשני המקרים מדובר באי-קבלה של הסדר החברתי ההגמוני. גם העמדה החרדית בישראל היא במובנים רבים עמדה כזאת, וזה קשור לאי-קבלה פנימית של הסדר החברתי הקיים".

לדברי פישר, השקפה כזאת מאפשרת גם להסביר תנועות קונקרטיות בתוך החברה הישראלית. "לפני כמה שנים היה במכון ון ליר יום עיון בנושא מזרחיוּת. הקרינו שם סרט על הפנתרים השחורים, והתמה של הסרט היתה שהרבה מהאנשים שם חזרו בתשובה ונמצאים היום בצפת, בישיבות וכדומה. זו תנועה שלדעתי משקפת ייאוש מהתקווה לשינוי כפי שראו אותו אנשי הפנתרים, אבל גם מהווה המשך של המאבק בצורה אחרת. עוד נקודה חשובה שיש לציין בהקשר זה היא ש'התחזקות' היום זה עניין של מעמד נמוך ובינוני-נמוך, לא של אליטות תרבותיות. גם החוזרים בתשובה של ברסלב פונים למעמדות הנמוכים, כמו שאפשר לראות למשל בסרט 'אושפיזין' של שולי רנד".

שינוי רוחני ומעשי
ד"ר נוהאד עלי מאוניברסיטת חיפה והמכללה האקדמית גליל מערבי, שהרצאתו בכנס תעסוק בפונדמנטליזם, מגדר ומעמד בתנועה האיסלאמית בישראל, רואה בצורה דומה את מקומה של הדת בסדר החברתי: "אני מתייחס אל התנועה האיסלאמית בישראל כאל תנועה פונדמנטליסטית, וההגדרה הזו מבחינתי היא לא בהכרח שלילית. בעיניי, 'פונדמנטליזם' יגדיר כל תנועה דתית-רוחנית שמבקשת לחולל שינוי רדיקלי בתוך המבנה החברתי: אדם חדש, קהילה חדשה, חברה חדשה, וזאת בתנאי שהעבר הדתי הוא חלק מרכזי בתפיסת ההווה והעתיד. תנועה ששואפת לשינוי עמוק, מעשי ורוחני, על בסיס דתי".

עם זאת, מדבריו של עלי עולה שהתמיכה בתנועות איסלאמיות רדיקליות, בישראל ובעולם הערבי בכלל, מגיעה בדרך כלל משכבות אחרות מאשר אלו שמהן מגיעים ה"מתחזקים" היהודים: "ההיסטוריה לימדה אותנו שבדרך כלל, מעמד הביניים העירוני הוא התומך באידיאולוגיה האיסלאמית. גם שכבת ההנהגה היא בדרך כלל עירונית, וחלקה גם למד באקדמיה במערב. ש"ס, למשל, היא תנועה פונדמנטליסטית, אבל הגרעין הקשה שלה הוא מעמד נמוך, לא בינוני. אצל החרדים האשכנזים אפשר אפילו לדבר על עוני-מרצון ועל סגפנות כערך. האוכלוסייה הערבית בישראל היא כמעט כולה במעמד סוציו-אקונומי חלש ובמובן זה לא מהווה דוגמה מייצגת, אבל כמו בשאר העולם הערבי, המנהיגות שלה מגיעה מהמעמד הגבוה".

פונדמנטליסט זה טוב או רע? ראאד סלאח מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית

כאמור, אחד הנושאים שבהם עוסק מחקרו של עלי הוא שאלת המגדר בהקשר של התנועה האיסלאמית. כאן הוא מנפץ כמה דעות קדומות: "בכל מה שקשור למעמד הנשים, מוקד ההרצאה יהיה ניסיון לאתגר את השיח שקושר בין מעמד נחות של נשים בחברה המוסלמית לבין הופעת התנועה האסלאמית. אני אתייחס לכמה דוגמאות שלא אגדיר כפמיניסטיות או ליברליות, אבל שמראות על הרבה פתיחות בתנועה בשאלת מעמד האשה".

לא לשם שמיים
גישה שונה לשאלת היחס בין דת, מגדר ופונדמנטליזם נמצא במחקרה של ד"ר סימה זלצברג מאוניברסיטת בן גוריון בנגב, שחוקרת את הקבוצות החרדיות הרדיקליות ברמת בית שמש. קבוצות אלה, שבחלקן הגדול הגיעו לבית שמש מלב-לבה של העדה החרדית במאה שערים, מתאפיינות בעמדות קיצוניות בעיקר בכל הקשור לצניעות, ובמיעוט מעצורים בכל הנוגע לאכיפת עמדות אלה על סביבתן. "במחקר שלי אני מדגישה את הקשר בין הפעולות הקיצוניות של הקבוצות הללו לבין ההיבט המעמדי (במובן class)", מספרת זלצברג. "מדובר בקבוצות שוליים של אנשים חסרי מעש, תעסוקה ומשכורת קבועה, ומעשי האלימות מהווים עבורם תחליף לעשייה ואקשן שאינם מגיעים ממקורות אחרים. הם אמנם שייכים ל'כוללים' אבל לא תלמידי חכמים גדולים, וכמי שעזבו את המרכז לפריפריה הם צריכים להוכיח שהם לא נופלים מהמרכז. כל זה מתנקז לפעילות קיצונית ואלימה, לקנאות שנוח להם להפגין בעיקר ביחס לצניעות נשים. יש שם סיפורים שלא יעלו על הדעת בהקשר הזה, כמו יריקות על נשים דתיות שאינן לבושות בצניעות מספקת (לשיטתם), רגימה באבנים ולא מעט מכות".

בהקשר זה מעניין לציין כי יחס הנשים החרדיות עצמן לגדרי הצניעות המחמירים הללו איננו חד משמעי. "יש שם כמה קולות", אומרת זלצברג, "חלק מהנשים שם מקבלות את זה על עצמן, ובשמחה. זה מגדיר אותן ביחס לחרדים האחרים ונותן להן תחושה של עליונות דתית ועוצמה. מצד שני אתה שומע קולות אחרים. יש שם נשים עם תחושה חזקה של חנק. גורם נוסף התורם לפעילותם של הקנאים הקיצוניים הוא התחרות הפנימית בין הקבוצות. אני לא מאמינה שהם עושים את זה לשם שמיים, ואני סבורה שגם חלק ניכר מהם לא מאמינים שהם עושים את זה לשם שמיים. העיסוק במשטר הצניעות והטרור המופעל בעקבותיו מהווים אמצעי המספק לאנשים הללו תכלית, משמעות, תעסוקה, גאווה ותחושת שייכות".

אישה חרדית בבית שמש (צילומים: פלאש 90)

בין טוענות למשגיחות
ביטוי לאופן שבו היחס בין דת, מעמד ומגדר פועל בקרב הזרם המרכזי של היהודים הדתיים בישראל אפשר לראות באחד הנושאים שהם עסקה הקבוצה. "השווינו בין שתי יוזמות לעבודה של נשים שקשורה בתחום הקודש: טוענות רבניות ומשגיחות כשרות", מספר פישר. "היוזמה הראשונה יצאה לפועל, היוזמה השנייה נכשלה. ההסבר לכך הוא במידה רבה מעמדי: הטוענות הרבניות מגיעות בדרך כלל ממעמד הביניים. חלקן נשים-של, בנות-של. משגיח כשרות זאת עבודה של המעמדות הנמוכים יותר, ובמהלך הניסיונות לקדם את העניין בקרב נשים התברר שנשים ממעמדות אלה לא יפנו לכך כי זה יהיה לקחת פרנסה של גבר. זה שיקול של מעמד נמוך שנמצא הרבה פחות בקרב מעמד הביניים". וסיפור זה, מעבר להשתמעויותיו החברתיות והכלכליות הברורות, גם מגלה הנחת מוצא נוספת שמובלעת בסיפור שבו פתחנו: האם ישנו הקשר חברתי כלשהו שבו הגבר העני הוא שיגיע בערב שבת כשבידיו עוף, על מנת לשאול לדעתה של משגיחת הכשרות המקומית?

 יום העיון יתקיים במכון ון ליר ביום ה', 28.1, בין השעות 15:00 ל-20:30. הכניסה ללא תשלום אבל מותנית בהרשמה מראש. פרטים והרשמה דרך אתר המכון

כתב: עידו הררי

לתגובות: editor@bac.org.il