שריפה, אחים

ומדי פעם נמעד. נחצה גבול. נצית שדה. משהו קטן, מקומי, לא בכוונה. מי בכלל חשב על תוצאות כאלה? אבל האש כבר בוערת עד האופק. אלי ויסברט – עליות – פרשת משפטים

ראשון
קשה לקבוע בוודאות מי זרק את האבן הראשונה. מה שבטוח הוא שבעקבותיה התעופפו עוד אבנים רבות ושהשוטרים מצדם הסתערו באלות שלופות וזה לא נגמר עד שזה נגמר. אי אפשר היה לעצור את זה.

שני
אנחנו רוקדים עם הסכנה. מתקרבים ומתרחקים. הנפץ מתפתל בין אצבעותינו. הריגוש ממכר אותנו לחזור שוב ושוב. לגעת בסכנה.
ומדי פעם נמעד. נחצה גבול. נצית שדה. משהו קטן, מקומי, לא בכוונה. מי בכלל חשב על תוצאות כאלה?
אבל האש כבר בוערת עד האופק.
אש2.jpg
ונאכל גדיש או הקמה או השדה (צילום: פלאש 90)

שלישי
"כִּי תֵצֵא אֵשׁ, וּמָצְאָה קֹצִים, וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה - שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה".

רביעי
אם תרדנה בליל דמעותייך
שמחתי לך אבעיר כצרור תבן.
אם תרחפנה מקור עצמותייך
אכסך ואשכב על אבן.

אם תאמרי אל מחול לרדת
על אחרון מיתריי אנגן לך
אם תחסר לך מתנת הולדת
את חיי ומותי אתן לך

ואם לחם תאבי או  יין
מן הבית אצא כפוף שכם
ואמכור את עיניי השתיים
ואביא לך גם יין גם לחם .

 
אך אם פעם תהיי שוחקת
בלעדיי במסיבת מרעייך
תעבור קנאתי  שותקת
ותשרוף את ביתך עלייך.

(נתן אלתרמן, ניגון עתיק)

match.jpg
בקצה הבערה עומד אדם עם גפרור
חמישי
בקצה של כל בערה עומד אדם עם גפרור. האש אולי פראית, אבל ההבערה - תבונית.
גם בזה מותר האדם מן החיה.

שישי
האדם מעולם לא הכניע את האש, רק למד לנווט אותה לצרכיו. לא את האש שבחוץ, לא את האש שבפנים. האש מאפשרת את הישגינו המפוארים ביותר, אך גם עושה אותנו למסוכנים - לנו, לאהובינו, לאויבינו.

שביעי
נכון, ככה זה בתקשורת, ככה זה באהבה, ככה זה במלחמה - אבל אתה הצתת את האש. אתה הנחת לה להתפשט. אתה אחראי. שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה.

מפטיר
וְכִלְיוֹן נֶפֶשׁ גָּדוֹל מִנְּשֹא תָּקַף אֶת-הָעֶלֶם, וְאַהֲבַת אֱלֹהִים עַזָּה מִמָּוֶת שָׁטְפָה לִבּוֹ בְּיָם גַּעֲגוּעֶיהָ. וַיֵּשְׁתְּ אֶת-תְּכֵלֶת הַשָּׁמַיִם בְּעֵינָיו וַיִּשְׁכָּר. וַיִּזְקֹף הָעֶלֶם קוֹמָתוֹ וַיָּרֶם יָד וַיִּקְרָא:
- אֱלֹהִים! גַּם אֶת-הָאֵשׁ אֲשֶׁר-בִּלְבָבִי הִנְנִי נוֹתֵן קֹדֶשׁ לַשָּׁמָיִם!
(ח.נ. ביאליק, "מגילת האש")

 

עוד בבית אבי חי