שתי שפות נוסעות ברכבת

"שני יהודים נוסעים ברכבת" – פתיחה קלאסית להומור היהודי, לסיפור היהודי, למעשייה. הנדודים כתמת על, כמראה למצבו של היהודי בגולה, בין עולמות, בין ארצות, בין לשונות. אבל לשם כך לא צריך אפילו רכבת. צריך יהודי, ורצוי שניים, ורצוי שיהיו הפכים, שיעמידו יחד תמונת עולם רועד.

את התמה הזו לוקח מנדלי מוכר ספרים (שלום יעקב אברמוביץ') והופך בה והופך בה בהעזה, בהומור, בביקורת, בחמלה ובתנופה לשונית מהפנטת בנובלה "מסעות בנימין השלישי". בנימין (השלישי) וסנדרל (האשה), שתי דמויות בלתי נשכחות בספרות העברית, חוברים יחד כדי לצאת ולגלות את העולמות העבריים שמחוץ לתחום המושב היהודי.

לא מציע פתרון ממשי לשאלה היהודית. מנדלי מוכר ספרים

אלא שהמיתוס, הפאתוס והגבורה-העזה שבמעשה הזה מתעוותים נוכח המפגש עם המציאות. בנימין הוא החולם, ההוזה, המגלומן התוקפני והמשתוקק. סנדרל הוא הנשרך, השורד, העזר הרך והתם שכנגד. יחד הם ינועו כל הזמן קדימה, במשמעות אחורה, ובסופו של דבר – ידרכו במקום. במובן זה, הספר הוא מעין הכלאה של "דון קישוט" מחד ו"מחכים לגודו" מאידך – מסע מעגלי אוניברסלי שהוא כולו דריכה במקום, תכלית כיבוש שמתנודדת כל העת בין פנים לחוץ, אבל התוכן היהודי כל כך, שהוא גם בלשון של מנדלי, מעמיד במרכזו שאלה פרטית, מהותית, לגבי גורלו של העם היהודי. זוהי תמונת עולם מורכבת וחתרנית, עשירה בניואנסים לשוניים-תרבותיים, הבאה לידי ביטוי באנשים ובעיירות שאליהם מתגלגלים השניים.

הספר נדפס לראשונה ביידיש בווילנה ב-1878, ובעבור 20 שנה כמעט ראה אור בעברית באודסה. מנדלי אמון על המעבר מיידיש לעברית. מעבר שבשנים אלה הוא בגדר מהפכה בלתי נתפשת. מנדלי כותב שירה בפרוזה. השפה העברית, המלאכותית כל כך אז (בשל העובדה שהיא כמעט ולא יצאה מכותלי בית הכנסת, וכמעט ולא נעשה בה שימוש יומיומי של חולין), זוכה לחילון רב עוצמה. תמת העל היהודית – הנדודים – מחפשת לה לראשונה את העברית, לשון שמעבר לספרות הקודש ידעה דאז רק סיפורי מסעות פסבדו-קדושים ('שבחי ירושלים', 'מסעות ר' בנימין'). איך יינתן לה לדבר מרחב חדש, זר כמעט לחלוטין, של החולין?

אפשר כמעט לומר שהמעבר מהיידיש לעברית שחולל מנדלי בתוך 20 שנה הוא מקבילה לתנודה בין בנימין לסנדרל. לבנימין יש את כל הכלים: הוא בקי בחלום, בהשתוקקות אל, בכל המלמול של הקיום היומיומי – הוא יודע להעניק לו נופך לירי, מקודש. סנדרל מנגד הוא כמעט בעל מום לשוני – הוא למד עכשיו את כל מה שבנימין נושא איתו שנים. העברית לומדת מהיידיש. יש כאן דמות אחת במצב מנטלי-לשוני מתקדם, ואחת במצב טרום-מעוצב, טרום-מגולם, למד להיות מגולם.

זהו מעשה, שבהתחזו למהלך תמים, הוא חתרנות לשמה. החלומות הקולקטיביים של היהודים על ארץ ישראל מדברים פתאום מבעד לספרים הפסבדו-קדושים עברית לשמה, אבל כאמור – זו עברית שרק מתחילה להתגלם, לפסוע, והיא ניזונה לכן מהיידיש לעומק. המפגש בין השתיים הוא מפגש של שמים וארץ, והתוצאה: אינספור דיסוננסים, היתקלויות, מהמורות, קריצות, ואלה מולידים – לצד האופק הלירי – אירוניה מושחזת וחתרנות תמטית-לשונית.

קרדום לחפור בעברית

מנדלי החל את דרכו כסופר משכיל עברי, ובזיכרונותיו הוא מספר על עצמו כיצד הוא מתבונן ביידיש ופתאום הוא מוצף רגש כפול של חמלה מחד וריגוש מאידך, בשל הפוטנציאל העצום שהיה קיים בה והיה נחוץ לעברית. מצד שני, היידיש היא קרדום לחפור בה. כמעט לראשונה נגלים כאן הפוטנציאל שלה והאפשרות לעשות דרכה סובלימציה אמנותית ולהבין את התפקיד שיש לה כמאזנת העברית הסינתטית, הקפואה, של תקופתו.

היידיש, ששימשה היסוד האלסטי והטבעי של הקיום והדיבור, מפרה את העברית. והיחס הזה, ה"מתגשם", של הלשון, משליך על היצירה כולה: העלילה כמעט שרירותית; הפרקים אינם קשורים זה בזה; בנימין וסנדרל מתגלגלים ממקום למקום, ובסופו של דבר הם עוברים מרחקים קטנים מאוד בתחום המושב היהודי; בסופו של דבר, מנדלי מוליך-משיב את בנימין וסנדרל אל אותה נקודת פתיחה, כי אין מקום טוב יותר ובעצם אין לאן ללכת; בסופו של דבר, מנדלי לא מציע פתרון ממשי לשאלה היהודית.

אלא שמורכבות היצירה היא בדיוק בהיעדר התשובה, כי היא-היא העמדה הביקורתית האידיאולוגית של מנדלי, המשתקפת גם בלשון הנקרעת בין שני העולמות. הלשון של מנדלי רואה תמיד דבר והיפוכו: מפגישה בין שני יסודות הקשורים זה בזה קשר תרבותי-היסטורי עמוק, אך מאירה יותר מכל, על החיכוך ביניהם, והופכת את החיכוך לכר פורה לעיצובה של זהות יהודית חדשה.