בין הקירות

ספר שמות פותח ב"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה" ומסיים ב"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן". סיפור שראשיתו בהולדת ניצוץ הגאולה פורע הסדר העולמי, וסופו בבניינו של משכן עשוי עץ, כסף וזהב. האם זהו סוף או התחלה? אלי ויסברט – עליות – ויקהל

ראשון
אני רואה לך בעיניים

אני רואה את הכל

היית עוטף אותי בבית וחום


היית סוגר אותי (צילום: פלאש 90) רואה לך בעיניים,

רואה את הכל

היית סוגר אותי, אם היית יכול

 

רואה לך בעיניים

שכלום לא חשוב

רק אתה, אני ואתה שוב ושוב

רואה לך בעיניים

שיותר מהכל -

היית סוגר אותי,

אם היית יכול

 

היית בונה לי קירות

היית מתקין מנורות

שיהיה לי אור

 

רואה לך בעיניים,

זה כתוב בגדול

היית מרשה לי, מוחל על הכל

אני רואה לך בעיניים,

רואה את הכל

היית אוהב אותי כמו שאיש לא יכול

 

הייתי משוטטת בין הקירות

הייתי עושה בם צורות -

שיהיו לי שמיים

 

אני רואה לך בעיניים

אני רואה את הכל

היית עוטף אותי בבית וחום

אני רואה לך בעיניים

אני רואה את הכל -

רק אותי לא רואה בתוך הכחול

(אתי אנקרי)

שני
"וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ-מִצְרַיִם… בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל-יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַיהוָה... וַיַּעַשׂ בַּדְּבִיר שְׁנֵי כְרוּבִים עֲצֵי שָׁמֶן  ... קוֹמַת הַכְּרוּב הָאֶחָד עֶשֶׂר בָּאַמָּה וְכֵן הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי. וַיִּתֵּן אֶת הַכְּרוּבִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת הַפְּנִימִי, וַיִּפְרְשׂוּ אֶת כַּנְפֵי הַכְּרֻבִים, וַתִּגַּע כְּנַף הָאֶחָד בַּקִּיר, וּכְנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי נֹגַעַת בַּקִּיר הַשֵּׁנִי, וְכַנְפֵיהֶם אֶל תּוֹךְ הַבַּיִת נֹגְעֹת כָּנָף אֶל כָּנָף. וַיְצַף אֶת הַכְּרוּבִים זָהָב".

שלמה המלך מקים בית מקדש. את הכרובים, דמויות המלאכים שסוככים על הארון-אפריון שבקודש הקדשים, הוא מעמיד על הרצפה. שני מלאכי ענק מסוככים על קודש הקודשים כולו, כנפיהם מופנות בברכה אל הפתח ואל העם הנמצא מאחוריו. אולי הוא רוצה לומר שהמסע הסתיים. שכסא הכבוד, ויושבו, הגיעו הביתה. שאפשר לרדת ולעמוד על הרצפה, להפנות סוף סוף את המבט החוצה.


שלישי
אני רוצה מישהי יציבה. אחת שלא תערבב אותי. אתה מבין? שאני אקום בבוקר ואדע את מי אני מוצא לידי. שזאת אותה אחת שהייתה שם אתמול. זה נראה לך מוגזם?

רביעי
ספר שמות פותח ב"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה" ומסיים ב"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן". סיפור שראשיתו בהולדת ניצוץ הגאולה פורע הסדר העולמי, וסופו בבניינו של משכן עשוי עץ, כסף וזהב.
האם זהו סוף או התחלה?

חמישי
משכן. אוהל מוקף חצר בלב המדבר. הגדר מתפרקת בנקל. בכל כלי הקודש מותקנות טבעות למוטות נשיאה. המשכן הוא אולי כלוב זהב, המבקש לביית את האנרכיה האלוהית - אבל הציווי האלוהי המדוקדק שומר על עראיות נצחית. בארון הברית אסור אפילו להסיר את מוטות הנשיאה. משכן. לא בית.

שישי
המשכן משמר בתוכו את זכר המדבר ואת טעם הנדודים. ארבע מאות ושמונים שנה כמעט ולא זז המשכן ממקומו - אבל מוטות הנשיאה נותרו עומדים הכן. מזכירים תמיד עד כמה שום דבר אינו מובן מאליו.
שני מקדשים הקמנו מאז. מבצרי עץ ואבן לעבודת האלוהים. שניהם חרבו. הכלים אינם. התנועה נשארה.

שביעי
מי לא רוצה להקים מקדש? מקדש לאמונות, לאהבה, להורות, מקדש למקום בעבודה, בחברה, בעולם? מי לא רוצה לבנות לו מקום שבו הכל ברור וידוע, כלוא לנצח בטקסטים ובטקסים קבועים, בהיר ונכון לעד - המילה הנכונה, המעשה הנכון, הנשיקה הנכונה בבוקר.

אבל אי אפשר לבנות בית לאלוהים. אי אפשר לכלוא את הרוח.

אולי משכן. לא יותר.

מפטיר
הלכתי לפני שעות

וטוב לי מחוץ לקירות

להתגעגע לבית

(אתי אנקרי)

 

עוד בבית אבי חי