הודאת שגיאה

תחזיק את הסולם, שלא ייפול לכם המשורר ויישבר לחתיכות, צעק-צחק המו"ל לוּאיס ירקונימהדוכן ממול. תתנו לו קצת ספרים, שלא ישתעמם שם בשמים, עלץ מפינתו פופאי ברקוביץ'. אמרו ברמקול: "נחמן לורי, המשורר זוכה פרס פוגל, יחתום עכשיו על 'גיאוגרפיה', הספרהמרתק לבני הנעורים", והוא כמעט והתעלף, ומלמעלה הוא צורח: הם בלבלו אותי עם מישהואחר, תרוץ לומר להם שיתקנו, אבל המו"ל חושב, גדול, גדול, "הנעורים", חבל שלא אמרוגם בישול או אהבה, וזה, אצלו לא אהבה ולא קריא, כותב ישן, כמו לפני חמישים שנה, מהפלא שהיה צריך למצוא עשרים סטטיסטים, סטודנטים מהחוג לתיאטרון, שחקנים לעתיד במדינהללא מחזאוּת, ולשלם להם לפי שעה, שיעמדו בתור כמו-לקנות, ולבקש את חתימת המשוררהנערץ כביכול. [...]

מאחוריו, בשמי ירושלים, חולף צפּלין ירוק ענק ועליושוּרה משיר הסיום של הספר החדש. למזלו הוא איננו רואה את הגימיק, אבל מתחת למיליםמצויר הסולם, וכמה קוראים מרימים את ראשם ונעים לאִטם אל האיש החותם על ספריםירוקים על סולם. [...]

סמוך לשם, בדוכן של הוצאת "נרקיס", רואה אז לורי, מביאיםסולם, גבוה עוד יותר מסולמו, ושתי משוררות, מי אם לא התאומות אריכא, עולות עליו, ומישהו באחד הדוכנים צועק, תגידי למנחם, שבּלי סולם אני לא משתתף בהצגה הזו. תשיגולי סולם במיידית! עכשיו! וכמו בשדה קוצים עשוי נייר הולכת הבשורה ומתפשטת, ומאן-דהוא מוצא חנות חומרי-בניין סמוכה ליד הדואר הראשי, ומו"לים שועטים ומרוקניםאותה מכל הסולמות, ומציבים אותם ליד הדוכנים, ומתפתחות קטטות מקומיות בתוך ההוצאות, את מי להעלות, עכשיו תורי, תיתן לי קצת, ביום שאת תביאי חצי מהמכירות שלי להוצאה אזנדבר ובינתיים תני לי לעלות אני כל שתי דקות מוכר אחד, עלייך או עלי כתבו ב"מעריב?".ואחרי עשרים דקות מגיעה, ביבבת סירנה, ניידת לכיבוי שריפות – ועל סולם הידראוליתוצרת גרובּר שגובהו שלושים וחמישה מטרים ניצב קוממיוּת אפרים ג' אָפטֶרגוּט, הסופר, המועמד לפרס נובל מזה שלושים שנה מטעם שמשון חיימוביץ', זה המשורר והמסאי, שם-עט של אפטרגוט עצמו אולי יש לציין, אבל השוודים לא ערים לדקויות כאלו ולכן ביוםמן הימים אולי יוזמן אג"א למעונו של השגריר השוודי, ומשם הלוא הדרך עד לקופנהגןקצרה. מדהים, אומרים כולם, אך המחבר של "הנשים הרעבות" כמעט אינו נראה, כל-כך גבוה,מניח יד על כיפתו לבל תעוף מחוץ לאטמוספרה, צועקים לו: אפ-טר-גוּט, איך נעלה לךספרים לשָם?, אך הוא גבוה מכל זה, שואף אוויר דליל, עיִט מביט בחגבים הרוחשים עלהקרקע, רואה שלושה שוטרים עוצרים אדם, בודקים לו תעודות, זורקים אותן לארץ וצוחקיםכשמתכופף, רואה שתי מוניות עוצרות בכביש, ופקק נוצר, ורעש הצפירות המשוער, אך לואין נגיעה לזה, רואה עורבים נוחתים על גג ומנקרים בעכברים מתים, ברחוב אלישע מישהובחליפה נופל וקם, נשען על הקירות ובידו אקדח כמדומה, העיר הרי מלאה בנשק, מחסןתחמושת ולא עיר, רואה גם מכונית חונה שדוח נעוץ במגבהּ נשרטת, כביכול מבלי-משׂים, בידי שני ילדים אשר חורטים עליה "מילכמה", בפח ליד המדבקה של ה"שלום", רואה את נחמןלורי, המשורר, הבן של שרגא האידיוט, חותם על ספרים בראש סולם קטן, רואה שלושהמו"לים סופרים שטרות ומסדרים יפה בערימות.

מתוך: "הרוצחים", דרור בורשטיין, 2004

היכן מתחילה השגיאה? בסולם? בהצגת הספר המוטעית? בקונים המדומים? בגימיק שקמים לו מתחרים? הרבה לפני כן, במעשה הכתיבה עצמו, שאלמלא היה טומן בחובו את קוטב הכישלון – השגיאה – כל זה לא היה מתרחש. קוטב הכישלון של הכתיבה – מותה המטאפורי – קיים תמיד, אבל אצל בורשטיין המת הזה קם לתחייה, ומתהלך כנפיל ברחבי העיר, מטיל את צלו בכל. כאן הוא מתחזה לסולם.

מלכתחילה מחזה בלתי אפשרי – משורר עומד על סולם וחותם על ספריו. הגימיק הזה לא יכול שלא להסתיים בשגיאה, כי משגיאה מהותו. מכאן לא נותר אלא להציג את ספר השירה של נחמן לורי כספר לבני הנעורים, אחר כך לזייף קונים ומתעניינים, אחר כך לחולל מהומה רבתי בעולם הספרות מצדה הדל, העסקני, הנרדף, כלומר – התחזות שנייה (וזה אינו כולל "עשרים סטטיסטים, סטודנטים מהחוג לתיאטרון, שחקנים לעתיד במדינה ללא מחזאוּת", ומישהו המאיים בהמשך שבּלי סולם הוא לא משתתף בהצגה הזו. כלומר, למן הרגע הראשון אנחנו מצויים בשדה של התחזות, ומחזה, והמחזה, וכיו"ב).

הפרוזה של בורשטיין כותבת את צלה, אבל איך תגיע לשם? בורשטיין מוצא ללשון דרך הפוכה לכאורה מן המצופה – היא חייבת לעבור ברעש גדול, בהיפרבולה. כך הופכת יצירה לכלי סולו – לורי – לסימפוניה רוויית הלמות תוף של עולם הספרות. מסולם יחיד – לרב-סולמות, ואפשר לחשוב על סולם במשמעותו הכפולה, הליטרלית והמטאפורית-מוזיקלית. מה שהחל בצרימת יחיד אינסופית – זרוע אחת של ההיפרבולה – הופך לרעש תזמורתי גדול שסופו בשמים – הזרוע השנייה. לכאורה – קקופוניה, ובעצם – קקופוניה מתוזמרת היטב, כי הצרימה אימננטית למוזיקת הצל, והיא נשמרת לכן כל העת, כמו מסכה המצויה מרווח כמה סנטימטרים מהפנים עצמם – והנה כיצד נטמע המחזה אל תוך הנרטיב עצמו.

ציפור בחדר סגור

והלשון מגבה, כשיקוף/כמחולל של הקקופוניה: מאבדת שליטה, ובעצם נדה בסחרור בתוך עצמה, כמו ציפור שנקלעה לחדר סגור: מ"מאן דהוא" צונחיםל"במיידית", ואז לשון הילדים נכנסת – "עכשיו תורי", "תיתן לי קצת", נוטה הצדה לעילגות: "ביום שאת תביאי חצי מהמכירות שלי להוצאה", נאחזת רגע במ??ר מכאן – "במעריב" ובמקצועי משם – "סולם הידראולי תוצרת גרובּר" – ושוב נוסקת: "ניצב קוממיוּת", נסיקה הטומנת בחובה צניחה, כי האופק האירוני גלום כבר בצירוף עצמו.

הלשון של בורשטיין עוברת בכל מקום. וברומן הזה היא שואבת את תקפותה גם מהז'רגון המשפטי. ברוח "הכל שפיט" מייצר בורשטיין רומן שבו לכאורה "הכל סַפִּיר". הכל ניתן לכימות, לסיכום, לאיפוס. אלא שתחת זה חותרת אותה לשון הבוטשת בקרקע, כסוכנת סמויה, להותיר אותנו תלויים באוויר כאותו אפטרגוט הנישא על סולם. כך, מרובי נכסים, וחסרי אונים, אנו צופים איתו מטה אל שרשרת של אסונות. לאסונות שמות רבים: שוטרים עוצרים אדם; פקק; עורבים מנקרים בעכברים מתים; מישהו בחליפה נופל וקם; מכונית עם דוח ששני ילדים חורטים עליה "מילכמה". מילכמה. שוב שגיאה.

אין גילום לשוני-חומרי ממשי יותר מאשר קטלוג כדי לכתוב את היש. הלשון הממולחת של בורשטיין משתמשת מחד במנגנון הזה כדי לאשש את היש, ומאידך באה כאמור כסוכנת סמויה ומייצרת היפוך כפול. זאת משום שמאיבר לאיבר בקטלוג של בורשטיין מהדהד יותר ויותר החֶסֶר. אך יותר מכך – משום שההיפוך נעוץ במנגנון ההיפרבולי: אם בקטלוג, היחסים בין איבר לאיבר שווים ומקבילים, אצל בורשטיין היחסים בין איבר לאיבר משתרשרים ומתעצמים, עד השיא. כך, הקטלוג הופך לנרטיב שמסתיים באסון. הוא פועל בדרך הנחשול, וסופו שילך ויגבר וישטוף הכל. כאן זה מתרחש פעמיים: הסולם הופך למעצמה של סולמות; ומעצר האדם מסתיים במילה "מילכמה".

לשקט יש קול

מעניין לציין שההיפרבולה הלשונית מורווחת דווקא על ידי רדוקציה. כך למשל לוּאיס מתאחד עם ירקוני ופופאי עם ברקוביץ'. לא רק שם זר מתאחד עם שם יהודי-ישראלי, גם שדות תרבותיים מתנגשים זה בזה: הסופרים לואיס קרול או ק.ס.לואיס עם הסופר י.ד.ברקוביץ' עם דמות הקומיקס פופאי, וכן הלאה וכן הלאה. כך למשל, אפרים ג' אָפטֶרגוּט הופך לאג"א, על ההשתמעויות הצה"ליות הנלוות, שהן לכשעצמן סותרות כל אפשרות ליוקרה של ממש, ולמותר לציין את מעמדו של אג"א הנמוך לכשעצמו בתוך שרשרת אגפי צה"ל. כך למשל, השלום עובר רדוקציה כפולה: שלום ? מלחמה ? מילכמה.

אלא שכאמור, כל אלה מובילים בסופו של דבר אל סיום אחר. הנחשול מותיר אחריו שובל, צל, זכר למה שהיה. קול. הקול הזה דק, חרישי, אילם. איך יישמע?

מי שנוכח פעם ליד רמקולים שפעלו בשיא עוצמתם יודע שאחר כך לשקט יש קול. אל הקול הזה חותר בורשטיין, וחתירתו מורכבת וארוכה. רק לאחר שעוברים בערבות הרעש הרטורי המתוזמר והמסעיר, נשמע פתאום הסולו הצורם של היחיד. בסופו של דבר שבים אל לורי המביט בחברו מתרחק. "תמשיך לקרוא, אומר לו מישהו, יש עוד כמה דפים".* אבל עכשיו צרימתו של לורי אחרת: זוהי צרימת העומד פעור פה וסמור שיער נוכח קיומו שלו. לא אירוני עוד, לא גבוה עוד – פנים אל פנים נוכח בבואתו האילמת. וכאן נולדת היבבה הדקה, יבבת הצל רוויית הכאב, החירשת. ועכשיו, היא מחלחלת, נשמעת מסוף העולם עד סופו, ועמוק עמוק פנימה.

 עינת יקיר היא סופרת