דברים שזוכרים מכאן

החלטת ממשלת ישראל, לפיה הממשלה תקצה תקציב מיוחד לחיזוק ושימור אתרי מורשת לאומית ובניית מסלולי לימוד וסיור כדוגמת "שביל ישראל", גרמה לי להרהר, והפעם לא רק מתוך עמדה ביקורתית כלפי מסעות בני הנוער לפולין.

דברים אלה נכתבים לאחר מחשבות רבות וחיפוש דרכים אחרות להתמודדות עם אירועי השואה וזיכרונה. התמודדות מהסוג שאני רואה לנגד עיני מן הראוי שתיעשה לא רק במסגרת הלימודים בבתי הספר, אלא גם במסגרת משפחתית, גם אם אין למשפחה זו או אחרת חיבור משפחתי ישיר לאירועי השואה.

נתיב הייסורים. אנדרטת "מגילת האש" של הפסל נתן רפפורט

המחשבה הזאת קיבלה אצלי משנה תוקף כאשר שמעתי על ההחלטה ללמד את משפט אייכמן ולהיבחן עליו בבחינות הבגרות. עד כה היה נראה לי כי משפט אייכמן כמשפט הינו מעניינם של משפטנים, ובהיותו אירוע בעל משמעות בהתפתחות החברה הישראלית – הוא בהחלט צריך להשתלב בלימודי החברה והאזרחות. אין זה נושא העומד בפני עצמו.

והנה באה הצעת הממשלה המובאת לעיל ומאפשרת למערכת החינוך ההסברה והתרבות של המדינה לבנות מסלול המשלב סיור פיזי ממשי עם לימוד והעשרה רציניים בנושא: שואת העם היהודי במלחמת העולם השנייה, התמודדות ניצולי השואה עם עברם במדינת ישראל, השתלבותם בחברה הישראלית, זיכרון השואה ועיצובו  באמצעות מוזיאונים, אנדרטאות ואפילו יישובים שלמים.

יש לאורכה של המדינה מספר מוזיאונים ומרכזי הנצחה שכל אחד מהם מתמקד באספקט מסוים של השואה בתוך הקונטקס הכולל: במוזיאון בית לוחמי הגיטאות בצפון מושם דגש על תנועות הנוער, הלחימה בגטאות, ועל הקשר בין הקהילה שהקימה את הקיבוץ לבין הסביבה בה הקימו את ביתם בישראל.

מכון "משואה" שליד קיבוץ תל-יצחק במרכז הארץ, הוקם אחרי משפט אייכמן ובעקבותיו ובמרכזו ניצבת תערוכה המושתתת על המשפט ועל העדויות והמוצגים שהובאו אליו והוא מייצג במידה רבה את השיח התרבותי-חברתי של השואה במתקיים במדינת ישראל עד עצם כתיבת הדברים הללו.

ביד מרדכי נמצא המוזיאון  ע"ש מרדכי אנילביץ ושם נמצאת גם האנדרטה לזיכרו. לצד הצגת אירועי השואה מודגשת שם אף הלחימה של חברי תנועות הנוער החלוציות. על "יד ושם" אין צורך להכביר מלים. זהו המוסד הממלכתי שהוקם על פי חוק כדי לעסוק בכל ההיבטים של ההנצחה ובהם לימוד, אמנות, מחקר וכמובן הנצחה.לא הזכרתי עוד מרכזים, שהם בעיקר מרכזי לימוד שגם בהם יכולים בתי ספר לקיים ימי עיון וסמינרים תוך כדי המסע ב"שביל הזיכרון".

בדרך לירושלים ניצבת האנדרטה שעיצב הפסל נתן רפופורט שהאנדרטה המפורסמת ביותר שהקים ניצבת במרכז הרובע היהודי לשעבר של ורשה.  האנדרטה שעל הרי ירושלים נקראת "מגילת האש" והיא מתארת את נתיב הייסורים של היהודים מאירופה לתוככי המאבק על הקמת מדינת ישראל. למרגלותיה מצוטט קטע משיר של זוכת פרס הנובל נלי זק"ש.

הדגשת הלחימה. המוזיאון ביד מרדכי

אין גבול לחיבורים ולהקשרים המתרחשים במסלול כזה. וכל זאת מבלי להזכיר אנדרטאות נוספות ביישובים שונים, וביישובים עצמם, אשר הקמתם קשורה בספור ה שואה וניצוליה, כמו, למשל, "נצר סירני" אשר בשפלת יהודה, אשר שמו המקורי היה "קיבוץ בוכנוואלד".
מסע כזה אל העבר היהודי והזהות היהודי יכול, ואולי צריך להתחיל ב"בית התפוצות" במקום שבו מרוכז סיפורו ההיסטורי של העם היהודי עד למלחמת העולם השנייה והשואה; שם נמצאות "מגילות האש"  שנכתבו על-ידי אבא קובנר, אחד מהוגי הרעיון של הבית. זו יכולה להיות נקודת התחלה, או אולי ציר שסביבו ייסוב המסלול כולו. בית התפוצות מאפשר לכל אחד מאתנו לצייר את העץ המשפחתי שלו/שלה ובדרך זו להבין את הקשר בין האישי-משפחתי לבין הקולקטיבי-יהודי-ישראלי.

נראה לי כי זהו מסע בעל משמעויות עמוקות ורבות יותר לאין שיעור מהמשמעויות המתקבלות, לפחות כיום מן המסע לפולין. משפחות יכולות ללכת בנתיבים הללו, חיילים יכולים לעשות זאת מבלי להיות בהכרח "עדים במדים", וכמובן תלמידי בתי הספר שיוכלו למצוא את השורשים הפיזיים והתרבותיים שלהם גם מבלי לעבור דרך חנויות "הדיוטי פרי" בנמל התעופה.

ד"ר נילי קרן הינה חוקרת השואה וזיכרון השואה, יועצת אקדמית במכון "משואה" ללימודי השואה בקיבוץ תל-יצחק ומרצה במכללת סמינר הקיבוצים בתל-אביב