אבל וריק

ראשון
המנגינה של ה"אֲבָל" מתחילה כבר מהמילה הראשונה. הם יכבירו עליך תשבחות, ידברו על האופי הנוח והשירות המסור, על המקצועיות ועל היושרה, ואתה כל הזמן שומע "אבל", כמו איזו אבן ענקית שאוספת תאוצה במרחקים נסתרים ומצמצמת עליך ממילה למילה. עד שהיא נוחתת לך על הראש. מעמידה בשורה אחת הישגים וכישלונות. מסרסת אותך. "אֲבָל". וזהו. הלך עליך.
 

שני
מקורה של הקצאת סימן מיוחד לאפס בהודו של המאה ה-6. במקורו נקרא האפס "סוּניה" - מילה הינדית שפירושה "ריק". כ-200 שנים אחר כך, סימנו הערבים את ספרה זו באמצעות עיגול ריק וקראו לו "סיפְר" (שוב, מילה שפירושה "ריק"). עם הזמן הפך ה"סיפר" הערבי ל-"zero" המערבי, וכך הוא נקרא עד היום.
 

(ויקיפדיה)
 

שלישי
כולם מחכים - מאחרון הילדים ועד משה. אף אחד עוד לא ראה את הארץ המובטחת. איזו מין ארץ זו? מה מחכה בקצה השני של המסע הבלתי נתפס, מערער סדרי בראשית הזה? כל המתח של התנועה הגדולה מעבדות לחירות מתרכז אל שאלה אחת, קיומית, שתצבע אחורה את הכל – את הסבל, את המוות, את הסכנה.
"וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ – מַה הִיא?"

כדי לצאת מהמדבר את צריכה לרצות (פלאש 90)

רביעי
"וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה; וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה, וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ. וַיְסַפְּרוּ-לוֹ וַיֹּאמְרוּ: בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא, וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס, כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ..."
 

חמישי
אֶפֶס. אֲבָל. רֵיק.
אותו דבר.
 

שישי
עשרה מנהיגי שבטים עומדים מול עם נבוך ומספרים לו את האמת. לא את האפשרות. לא את הסיכוי. את האמת. בהיעדר הרוח הגדולה של משה הם ניצבים מול עובדות יבשות. יש טוב – אבל יש גם רע. מתוך הריק של היעדר הרצון והאמונה מטפס ועולה "אבל" מסרס. "וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא, וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס, כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ"
 

שביעי
אבל מה את רוצה? מה את באמת רוצה? מה ישמח אותך? מה המשאלה הסמויה שמניעה אותך קדימה? כי בלעדיה את אפס. ריקה. מתבוננת בחיים בלי עניין, בלי לתפוס צד. לכל בעד יהיה נגד. לכל אולי יהיה אבל.
כדי לצאת מהמדבר הזה את צריכה לרצות.
 

מפטיר
כשיש רצון, יש דרך.