פגישה עם משורר

04.10.10

לא נתקלתי ולו ביצירה אחת שלו. אולי נתקלתי ושכחתי. לא בכדי. אם הובא שיר של יצחק שלו, אני מניחה שהובא לרגע אחד, חולף איך אכתוב על מי שאיני מכירה כמעט? עינת יקיר נפגשת לראשונה עם יצחק שלו

היכרותי עם הסופר והמשורר יצחק שלו היא דלה מאוד. בשנות לימודי בבית הספר ובתיכון ובאוניברסיטה לא נתקלתי ולו ביצירה אחת שלו. אולי נתקלתי ושכחתי. לא בכדי. אם הובא שיר של יצחק שלו, אני מניחה שהובא לרגע אחד, חולף. ברי לי כי עמדותיו הפוליטיות שנחשפתי אליהן עכשיו, מתוך הקריאה, לא התיישבו בקנה אחד עם המגמה הרווחת, המפא"יניקית במילה גסה אחת, שהכתיבה בסופו של יום גם את תוכנית הלימודים.

 

כאשר פנתה אלי עורכת מדור התרבות בבקשה לכתוב על יצחק שלו נתקפתי מבוכה. איך אכתוב על מי שאיני מכירה כמעט? על בנו, מאיר, אני יודעת. אבל עליו? בספרייה הקטנה שליד ביתי לא נמצא ספר אחד שלו. זהבה הספרנית, אישה חביבה ואדיבה, התעקשה שיש. כשציינתי את שמו אישוניה ניצתו והיה נדמה לי כאילו כל עברה נפתח בפניי. היא אמרה, "כן, שמרתי ספר אחד שלו", והחלה לחפש. חיפשנו עשרים דקות. עברנו בין המדפים האפשריים: מדף ספרות המקור ומדף השירה ומדף מחקר הספרות. במדף ספרות המקור, באות ש', היא העמיקה לשלוח יד. "אולי נפל פנימה", הסבירה, מפשפשת ולא מוצאת. כשנואשה לבסוף הביטה בי בצער גדול ואמרה, "אני שמרתי על הספר הזה שלו כל הזמן, אבל לא הייתי כאן חודשיים, כנראה שדיללו". הרגשתי שהיעדר הספר הזה, שלא ידעה לנקוב בשמו, אבל ידעה ששל יצחק שלו הוא, העציב אותה מאוד. המילה החלולה הזאת, "דילול", היתה איומה לשתינו. היא הכתה בנו במשמעותה הכפולה: ממנה לקחו משהו – ממני מנעו משהו. המסע הזה, שיצאתי אליו בעל כורח ובהתנדבות, הפך למסע רצוני. הייתי חייבת למצוא.

הספרנית פנתה למחסן, ממלמלת משהו על ימי תנועת הנוער, "אם לא 'שירי ירושלים' שלו, אולי באוספים אחרים", הוסיפה. היא מצאה אוסף אחד כזה, אך יצחק שלו נעדר ממנו. היא נאלצה לשוב לדלפק כי באו קוראים, ואני שבתי לחפש בין מדפי השירה ומחקר הספרות הצמודים זה לזה. מדי פעם שלפתי אסופת שירים. היעדרו הפך להיות שם נרדף לאסופה.

עד אשר למעלה, במדף הגבוה, הבחנתי באנתולוגיה "שירתנו". "מביאליק עד ימינו". ליקט, ערך והקדים: יוסף ליכטנבום. הוצאת "ניב", תל אביב, 1962. בין ביאליק וטשרניחובסקי וגנסין ופיכמן ובן יצחק ושניאור ושטיינברג ופוגל ושלונסקי ואלתרמן ובת מרים וחלפי ורטוש וקובנר ואורלנד ועמיחי וכרמי ורביקוביץ, התגלו עוד ועוד שמות שמגעי איתם היה רחוק-רחוק, לעתים נשכח, ובחלקו זר לחלוטין. אני פותחת בעמוד 423, בשירו "בעזוז כל צבעי הבראשית", ומוצאת דובר נפעם על הארץ, המפעיל עליה מבט עורג, מיתולוגי, שולח עד הבראשית, והוא פותח כך:

אז בצאת הצייר הקדמון וידו אמונה וכבדה

וימתח היריעות לפניו: את שומרון וגליל ויהודה

ויך במכחול ובהנף אדיר ובמשוך ענקים

אז ירה רקיעים ויתז הררים וירסס עמקים

ויפוזו זרועיו, וצבעיו – באיתן ומפליא לעשות

לא היתה עוד כזאת בעולם, בעולם אל היתה עוד כזאת

אשר תיף היריעה כיופייה וייסע המכחול בלי-חדול

ימינה ושמאל וימין כנסעו ביום זה הגדול...

השיר הולך בגדולות. בורא עולם משול לצייר קדמון. רגע הבריאה הוא רגע אקסטטי. והאקסטטיות הזו "נמסרת" הלאה. מן "היוצר הגדול" ל"יוצר הקטן":

כי בירכתי ארצי על צבעה, כי מכל ארצות רק מזו

לי אקח סממן לשירי ואקח לי גוון לחרזו

התוקף הרוחני של מעשה הבריאה והכתיבה הופך גשמי, מתגשם בחומר. המגע עם המעשה הגדול היא בחושים ובערבוב שלהם – סינסתזיה, אבל בעיקר – היא תוצר של זהות מוחלטת בין היוצר ליצירה:

וכולם ידועים וברורים וקרובים ויקרים ללבי

כי הפרח בגיא הוא פרחי והעשב בהר הוא עשבי.

בשלים בבשלת כל-דמיי ורקומים ברקמת אישוניי

צבעונים אדומים הקרוצים כמו מאש וחמר אדמוני.

המערכת בורא-בריאה היא אחת, היא מזינה ומוזנת. וזוהי הוויה שלמה, שבה המגע בין אדם למקום מקבל משמעות כפולה, והוא מגע של פוריות והפריה:

הה תכלתי המצוחצחת היטב ברקיעי, המשוחים בששר

הבריקיני, כסיס התיזיני, אהי כענן שנשר

לחיקך, וכלו מנוענע בזרועות אהבתך התכולה, [...]

נוכח הקריאה "הבריקיני", קשה שלא לשמוע את קריאתו המפורסמת של ביאליק, "הכניסיני".

ואם בביאליק ובשיר הזה, הפעם השנייה שבה אני מוצאת את יצחק שלו היא באנתולוגיה הפופולרית "מה זאת אהבה", שראתה אור בהוצאת ידיעות אחרונות לפני עשור בעריכתו של זיסי סתוי. כאן מופיעים שלושה שירי אהבה שלו.

 תולת הכבסים

בשמשת חלוני הידפקו הברות רוננות וקשות

בעדה – זוג רגליים ראיתי, פורטות במורד מדרגות,

– רגלי צבי קלות ושחומות, עדויות סוליות-עץ מנקשות,

ויורדות לעסקן בזריזות. אחריהן – כנף שמלה התבדרה

ונצנוץ של חגור אדמדם התעלם אל מתחת סינר.

שורטטה דמות-חולצה לבנה מזועזעת פטמות חזקות

ורטובת בתי שחי בוגרים, ולצלעה – קערה עם כבסים.

מבעד מפלש תלתלים צוואר-שן לי הבהיק, מיוזע,

מעליו – שני כתמים בוערים, מוצלי עפעפיים כבדים,

מושפלים ונושאים בדממה את משא המבט הגברי,

ומטפחת של ראש זעירה מתכווצה ומנסה (אך לשווא)

לדכא ולשכך בתוכה את פרעות השיער השחור...

 

ראיתיה נועצת בפיה אטבים של כביסה, קפיציים,

מרימה זרועותיה אל-על ותולה הכבסים כסדרם.

בעד הבדים הרטובים התנועע כל יופייה הגמֵל

והיה בוקר חם בעולם והמריאו אדים מכל בד...

 

לכאורה – שיר הפוך. החרוז חופשי יותר. הקשב נתון להלוך הרוח הפנימי, המתנשם-ארוטי, על מראה המעורר של האישה תולת הכבסים. הלשון ארצית, ואינה שואבת את תוקפה מן המקרא. הסיטואציה פרטית, יומיומית, חילונית.

אלא שרגע נוסף של השתהות מגלה את הדמיון הרב, שכן המבט בשני השירים זהה: מבט עורג, מתענג, שמגעו עם מושא הערגה הוא מגע של פירוק חושי. האישה, כמו הארץ, מתווכת דרך חלקיה, דרך העין הרושמת של הצייר, שהוא גם "משא המבט הגברי". המבט הזה מקים את המושא הנשי לתחייה, יהא שמה אישה או ארץ. קיומה תלוי בדובר, כשם שקיומו תלוי בה. ובשני המקרים – זהו מגע אינטימי מאד.

התשוקה להתמזגות
המסע הזה אינו יכול להסתכם, משום שלא בא על סיומו. ההיכרות היא ראשונית וקצרה. לשלו, אני מניחה, היו ויש היבטים לאינסוף הנעלמים מעיני. עמדותיו האמנותיות-תרבותיות-פוליטיות מתחילות רק להתגלות כאן. אבל די בשני השירים הללו כדי להבחין כבר במגע עם המילה עצמה, כמגע אינטימי המחולל מרחב ואדם בבחינת בריאה. זהו מגע עם מה שהוא חושי ומה שהוא שותק, דומם. שלו, תחת "משא המבט הגברי", מניע אותו ונותן לו קול מתוך הזדהות מוחלטת, מתוך תשוקה עמוקה להתמזג. הוא מביט על מה שהוא אוהב ומגולל את האהבה הזו, המגובה בלשון מרובדת, ובתוקף מקראי. המבט שלו על מושאי אהבתו מיתולוגי. במקום הזה, נדמה שהוא עיקש, עד כדי כך שהוא מסרב גם להשלים עם גורל היסטורי אחר, מתעקש עד חומרה על איזו שלמות פנימית-חיצונית שאינה עולה תמיד בקנה אחד עם רוח הזמן. כך הוא כותב על ירושלים בשיר "אורני הר הצופים":

על עיר שכולה שיג ושיח, / עצרת האורן הנח, / כל אילן ככינור שהפריח / ויעש פרי זמר מה רך, / הו חלום על העיר האחרת / ברחוב מליסנדה הצר / על סביבי חומותיים וגדרת / ומנגד – חורשה על ההר...

הוא מביט בירושלים, ועורג לה כעיר אחרת, ירושלים שהיא כולה שלו – "עיר שמעבר לגבול". במקום הזה, אני נפרדת מיצחק שלו. במקום הזה אני חשה גם את מחיר הערגה, המטשטש מחירים אחרים, שהם בעיני גדולים וחשובים יותר. ואולי הוא אפילו מדלל אותם.  

בשובי לספרייה הקטנה עם הספרים שהשאילו לי, שפתחו בפניי עולם של יוצר פורה שלא ידעתי כמעט, אני חושבת שוב על הדילול. הדילול שעושה שלו ברגע הזה, שבו מופעל המבט העורג על ירושלים, והדילול שנעשה לו בספרייה, והדילול שעשו ביצירתו עורכי אנתולוגיות רבים בבואם ליצור מבחר "משקף" ו"אותנטי". ואני מצרה על המפגש המורכב, המתעמת, הקונפליקטואלי, המרתק, שנמנע ממני בעל כורח משך שנים רבות, מתוך המעשה הזה, המגמתי לא פחות, והנה, בבלי דעת כמעט, נפגשים סופסוף, לראשונה.

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי