יהדות הפריים טיים

יש אנשים שלא אוהבים ספורט. קורה במשפחות הכי טובות. למרות שלצד הכלכלה זה המדור היחיד שזוכה בעיתונות היומית למוסף משל עצמו ולאין ספור ערוצי שידור, ובדומה לכלכלה מדובר בעסק שמגלגל מיליארדי דולרים מידי שבוע בכל רחבי העולם, עדיין יש אנשים שמוכנים בחפץ לב לתרום את המוסף הספציפי הזה לטובת ניקוי החלונות שלהם, מבלי שידעו מה עשתה מכבי או הפועל.

עכשיו תתארו לעצמכם, שבשם חופש האיזון, חופש היצירה, חופש הדעות, ביצי חופש, או כל דבר אחר, היה מחצית, לפחות, ממוסף הספורט מוקדש לטורים, דעות והגיגים של אנשים שמטיפים על בסיס יומי לא רק נגד התעניינות בספורט אלא בזים בריש גלי לכל מי שעוסק בספורט ועלול, חלילה, עוד לרזות חמישים גרם. קצת הזוי לא? אז למה ליהדות מותר לעשות את זה?

שילוב בין עוז זהבי לתפילין מעולם לא נראה מבטיח יותר

לפני קצת יותר משבועיים עלתה בקשת סדרה חדשה בשם "חיים אחרים". השילוב של עוז זהבי ותפילין מעולם לא נראה מבטיח יותר, ובתוספת המלצות חמות שהעביר לי מישהו מאחורי הקלעים התפתיתי לצפות באחד מהפרקים שהבטיחו לי הצצה לחייו של בחור ישיבה שנקרע בין חיי הישיבה לסטודיו למחול. צפיתי. והתרגזתי נורא.

למגינת לבו של שטרסלר
האמת שיש הרבה ממה, אבל הבטחתי להיות ממוקד אז לא אספר על הכל. אתמקד רק בדפוס שחוזר על עצמו ב"חיים אחרים" כמו גם ב"מרחק נגיעה" ב"לתפוס את השמיים", ב"סרוגים", ב"קדוש", ב"סודות" ובעצם, בכל הסדרות או הסרטים של מי שהצליח לעשות קופה ולקבל תקציב של מאות אלפי ומיליוני שקלים (כן כן, תקציב, הדבר הזה, שיש דוסים שמקבלים ממנו 1,500 שקל כדי ללמוד כל היום תורה בת 3,000 שנה, למגינת ליבו של נחמיה שטרסלר ודומיו) כי הבטיח להביא את היהדות אל הפריים טיים.

ומה כוללת בדרך כלל היהדות של הפריים טיים? וכמובן שאנחנו לא מדברים על חגיגות לימוד החומש לילדים, שיחה בין שני פרופ' לתלמוד לרגל השקת הלימוד במסכת חדשה בדף היומי, או על הכינוס השנתי של שליחי חב"ד מכל רחבי העולם בניו-יורק. זה לא עובר את הפלייליסט אפילו של ערוץ "תכלת" המנוח.

אז אקשן: גיבור מבולבל ולא יציב, רצוי כמה דמויות עם עבר מסתורי ומפוקפק שמטיל סימן שאלה רציני על הסיבה למה הם דתיים היום. הדתי/חרדי/מתחזק חייב להיות פשוט לא- בן אדם במובן ההומאני של המילה ומבורך מאלוקים, ישתבח שמו, בכמות לא מבוטלת של חוסר טאקט. יש קונפליקט בין שמירת מצווה לחיי חטא, ופתרון הקונפליקט בכך שהגיבור בוחר בחיי החטא. הוא גם לא יהסס להטיל את כל המטען הרוחני שצבר בעשרים שנה פלוס מינוס רק בשביל נשיקה – כמובן זכה, רומנטית ומלאת כינורות ברקע – עם רקדנית שהכיר שלשום או עם השכן מהקומה למטה.

היהדות אף פעם לא תהיה שם הדת המתחשבת וההומאנית ביותר ביקום, זאת שאוסרת אפילו לקטוף סתם עלים או להלין את שכרו היומי של העובד, אלא סוג של תאגיד שמעסיק פועלים (גם תאילנדים..), סביב אוסף חוקים נוקשה והזוי. איך אפשר כמובן לשכוח את הסביבה הלוחצת, הלא מבינה, זאת שבשם הישות האלוקית, מתערבת בתסריט, רצוי עם קצת אלימות שתתכתב עם כותרות העיתונים מהשבוע החולף עם פחי האשפה הבוערים והשוטרים המוכים. ואת הדוד שעוד יפציע באיזה פרק בהופעת אורח עם הצעה קוסמת ממשמרות הצניעות לסדר את כל העניינים.   

חלת שבת או סושי?      
אני רוצה לקוות שהכוונה היתה טובה. שמישהו באמת חשב שלהראות תפילין בזמן צפיית שיא יהיה תשדיר שרות ליהדות, שלצלם סצנה של אמירת מגילת איכה על רצפת הישיבה יפצה על 12 שנות חוסר לימוד יהדות במדינת היהודים. שלהראות שולחן שבת של משפחה דתית אולי יגרום למישהו במגדלי תל-אביב לוותר השבוע על היציאה הקבועה או על התור למספרה ולעשות סעודת שבת משפחתית בבית עם הילדים כשיש נרות, חלה ויין ברקע ולא רק רול של סושי.  

מי יודע אולי יום אחד אפילו תחליט איזו קרן שמחפשת להראות יהדות "ישראלית ועכשווית" לפתח תסריט שונה רק במקצת. נניח לדוגמה שהגיבור שם, לשם שינוי, יהיה נער חרדי צעיר, נאה, מלא בחוש הומור ובקסם. אחד שלומד תורה לשמה אבל גם מתעניין בכדורסל כי הוא פשוט אוהב את המשחק עם הכדור הכתום. גיבור שהולך נגד הזרם, מתחבט ומתלבט עד שהוא מחליט להתגייס ליחידה מובחרת כי חבר חילוני שם נפל בקרב. וראה זה פלא, בצבא הוא לא מוותר על קוצו של יוד, מקפיד על קלה כבחמורה ואולי אפילו מכיר איזו חיילת איכותית שנשמתה נגעה בנפשו אפילו שהם שומרים נגיעה ביחד  ולא חיפפו כי היה איזה "פיקוח נפש".

בינתיים, תסריט כזה קיבל עד היום 12 דחיות. ספרתי.   


כתב: מוני אנדר
לתגובות: editor@bac.org.il