מתי שמתי לב לכך שאין עוד בני אדם סביבי? אני מנסה לשחזר את מהלך העניינים. אולי מאז הפציע פייסבוק על במת ההיסטוריה והשמיד את הגזע האנושי. כשיצאתי מהמקלט, גיליתי שכולם נעלמו. אלא שהחלל לא נותר ריק: האורגניזמים האנושיים שמילאו אותו בעבר נהפכו למוטציה חדשה. ליחצ"נים.
גם הסביבה השתנתה ללא הכר. אין עוד סביבה עירונית, כפרית או שמורות טבע. הכל נהפך לאתרי צילום של סדרות לפריים טיים. בחוץ הישרדות, בפנים האח הגדול. כל נוף טבעי הוא כעת תפאורה להתרחשויות היחצ"נים ותו לא. אם חושבים על כך, למעשה אין עוד "חיים", אלא רק ריאליטי.
הקהילות נהפכו לרשתות המורכבות מחשבונות. כל חשבון כזה טומן בחובו פרטים המשווקים את בעליו. לכל חשבון יש סלוגן שנון (סטטוס) שאמור למכור את בעליו במהירות ובקצרה. לרוב, הסלוגן אינו מקורי. אם קראת פעם את הברקותיו של וודי אלן, קראת כבר את כולם. הם חייבים להיות קצרים. זה חשוב מאוד, כי לאיש אין עניין בהיכרות אמיתית עם הדמות שמאחרי החשבון.
בכל חשבון יש גם תמונות, שמיועדות למי שאין לו כוח לקרוא. התמונות משווקות היטב את המוצר, לחלק מהמוצרים נעשה אפילו "בוק" מקצועי. אם זו רווקה, תמונה בביקיני היא מחויבת המציאות. הומו יופיע לעולם בטופלס, ואשה נשואה תציג את עצמה עם הילדים להצדקת השעמום הקיומי וסימני המתיחה.
האנשים במציאות אינם דומים לאלה שמופיעים בתמונות, אבל מי בכלל מכיר את האנשים במציאות? הרי האובייקט רק מעדכן על מהלך חייו בבמה שניתנה לו. הוא לא מתעניין באחרים על ה"קיר" שלו או בציוצי הטוויטר, אז מדוע שאתעניין בו?
היכולת לגלות אמפטיה כלפי האחר אינה קיימת עוד. טיב הקשר המתקיים בין החשבונות, אם בכלל יש כזה, מבוסס בעיקר על תחרותיות. שנינו סיימנו את "בליך" ב-1998, אבל אני כבר במצב "Married" ואתה עדיין מקובע כ-"Single".
לכל איש יש שם
ואז קרה משהו. מישהו חילק מצלמות לכמה אנשים. הם צילמו את עצמם אוכלים, ישנים ובעיקר פתטיים. הם לא היו האנשים היפים מפייסבוק. הם באמת היו פתטיים. סופר מקשיש התחיל שם עם נערות בגיל של נכדתו, תוך תיעוד חייו חסרי התוחלת. הוא בלחץ נוראי מפני השמנה ויוצר קשר עם העולם המעשי באמצעות בתו.
אחר החליט שמסמך דוקומנטרי שיעסוק ברדיפת הבצע שלו יעניין את עם ישראל. במפתיע, הוא צדק. כך התגלתה על מסכינו התלהבותו המאוחרת של איש היי-טק ששמע על זיגמונד פרויד לראשונה בחייו בגיל 30. אך ללא ספק, את שיא הסאגה ייצרו הצמד רן שריג ודנה ספקטור. הם פירקו את נישואיהם בשידור חי, פירטו את ענייניהם האינטימיים מעל עיתוני סוף השבוע ואף המשיכו למהדורות החדשות שבהן נראה שריג נעצר בשידור חי בידי המשטרה.
באופן מפתיע, עם ישראל החל להתעניין באותן דמויות סטנדרטיות. השאלה המתבקשת נובעת מהסתירה העצומה הנחשפת לעינינו. איך קרה שבעידן האגוצנטריות מתעניינים כה רבים בכה מעטים, שהם בסך הכל בני תמותה רגילים ומגוחכים? בלי סטטוסים, ללא תמונות מתאילנד וללא צילום מסרט החתונה המושקע?
אנשים מתעניינים בשונה ובחריג. בזמן שבו כולם מיוחצ"נים כדבעי, מרתק אותם לגלות שיש גם בני אדם אמיתיים. הם אמנם חיים בשמורות, וסרטים עליהם משודרים רק בפרויקט הנשיונל ג'יאוגרפיק המכונה "מחוברים". המציאות הפשוטה, שפעם היתה "אמיתית", מסקרנת את המיוחצ"ן שכבר שכח שאפשר למצוא לעצמך חיים, ושמאחרי הפרופיל מסתתר בן אנוש. התברר שלכל איש יש שם. אפילו בפייסבוק.
כתב: אסף וול
לתגובות: editor@bac.org.il
