דברים שרואים משם

לפני ימים ספורים חזרתי מהכינוס העולמי של שליחי חב"ד, המתקיים מדי שנה בניו יורק. חוץ מההלם מכך שיש חלקים בעולם שלהבדיל מישראל עדיין יורד בהם משמים הדבר הזה, הרטוב והקר - אה... נכון, גשם - השוק הרציני באמת היה ההבנה שהיהדות המשתקפת בכותרות התקשורת הישראלית היא פרובינציאלית להחריד, משעממת קשות, ובעיקר, לא מתכתבת עם שום דבר שקשור לאחיה היהודים מעבר לים.

כמי שנמצא בכל ימות השנה בקרב מאסף על דמותה של היהדות המסורתית בישראל, וכמי שנאלץ להתמודד כמעט בכל שיחה עם אדם שאיננו שומר תורה ומצוות עם קושיות כמו שעון קיץ, חוק האברכים, חמץ בפסח וקברים בברזילי, נדהמתי כשגיליתי שבחו"ל לא מצפים ממך לתשובות בנושאים אלה, שאינם מעניינים איש - לא בארצות הברית, לא באירופה, בטח לא באוסטרליה או בקצב הסלואומושן של המזרח הרחוק: האו דו יו קול איט? ברזילי? סורי, איי האב נבר הרד אוף איט... זה משמח מאוד, ומכעיס לא פחות.

ברזילי? סורי איי האב נבר הרד אוף איט (פלאש90)

הדבר משמח, משום שבישראל נדמה לנו לפעמים שאנחנו עומדים בפתחה של מלחמת תרבות, שהגענו לנקודת אל-חזור ביחסינו הפנימיים, נקודה שממנה כבר אי אפשר יהיה לחיות ביחד. והנה, שבוע מחוץ לגבולותיה של המדינה הכי לחוצה במזרח התיכון מכניס הכל לפרופורציה הנכונה. הכל מתכווץ לגודל הנכון - הפוליטיקאים, העסקנים שלנו - ולפונט המתאים לכותרת על דיון בחוק דתי זה או אחר.

אבל העניין גם מכעיס מאוד. מכעיס שהיהדות שלי - זו שמקיפה אותי עשרים וארבע שעות ביממה, זו שעיצבה את הלך רוחי, מחשבתי ותכונות הנפש שלי, זו שיש לה תובנות חכמות  כמעט על כל נושא - מכעיס שהיהדות הזאת מצטיירת אצל שכני החילוני, הודות לכמה נשמות טובות, כדת הכי טכנית, טרחנית, מחרחרת ריב ולא רלוונטית בימינו.

במהלך הכינוס סעדתי בארוחת ערב עם ידיד חילוני ועם שליח במדינה במזרח הרחוק. היה פשוט כיף לשבת בניחותא במסעדה ניו יורקית, לשמוע על התוכניות של השליח לחברי הקהילה בחנוכה הקרוב, על ההתמודדות שלהם עם בני הנוער היהודים, על תוכנית הגמילה החדשה למכורים לסמים שהם חונכים, על מיזם הסאנדיי אנד ברקפסט, שבמסגרתו אנשי עסקים סופר-בכירים באים לכמה שעות של התחברות ליהדות שלהם.

ואף מילה על חוקים, פרטים טכניים או שעון חורף.

כתב: מוני אנדר
לתגובות: editor@bac.org.il