מפריטים גם את הרבנות

המשבר סביב חוק הגיור הצבאי נראה כעוסק בשאלת גיורם של חיילים, כאשר כל צד טוען שטובתם של חיילי צה"ל המתגיירים לנגד עיניו. מבקשי החקיקה שתפטור את חיילי צה"ל מהזדקקות לחתימת הרבנות הראשית טוענים שרצונם למנוע מהחיילים סבל מיותר שכרוך בהתנהלות מסורבלת מול מערכת שאינה מבינה לרוחם ומכבידה עליהם שלא לצורך. מנגד, החרדים - המתנגדים לחוק הגיור הצבאי בכל מחיר - טוענים שהחוק דווקא יזיק לגרים משורות הצבא, שכן גירותם תישאר בלתי מוסכמת והם עלולים להיתקל בעתיד במי שלא יכירו בגיורם. כמובן שהחרדים גם טוענים לשמירת ההלכה הצרופה ללא פשרות. בעניין זה תשובת הצד שכנגד היא אחת משתיים: או שיש להקל בהלכה, טענה שאינה נאמרת דווקא מפי אלה שההלכה היא נר לרגליהם; או, לחילופין, שהרבנים הצבאיים הם טובים וראויים לא פחות מאלה של הרבנות הראשית.

אלא שכל הדיון מטעה - שאלת גיורם של חיילי צה"ל אינה כלל השאלה העיקרית שעל הפרק, לא מצד המחייבים ולא מצד השוללים. הסערה סביב הגיורים מסתירה דיון אחר, וכל כולה לא נועדה אלא כדי להשיג או לחסום מגמות כלליות הנוגעות בתחומים אחרים שבהם עוסקת הרבנות הראשית.

חיילים מתגיירים עם ראש הממשלה (פלאש90)

דורשי חוק הגיור יודעים היטב שבתי הדין לגיור של הרבנות הצבאית אינם נוהגים באופן שונה מבתי הדין לגיור של מערך הגיור הממלכתי. יתירה מזו, רובו של הרכב בית הדין הצבאי כולל את אותם רבנים עצמם המגיירים באזרחות. בנוסף, ההליך בצבא ארוך הרבה יותר, ומעצם טבעה של המערכת הצבאית שהפרטיות בה מוגבלת והחשיפה בה רבה, החייל המועמד לגיור נתון למעקב צמוד לאורך כל תקופת ההכשרה. רוב המתחילים במסלול הגיור הצבאי נושרים ממנו לפני שהם מוזמנים לעמוד בפני בית הדין. מה אפוא הבשורה הגדולה ומה הישועה שתצמח מעצמאות הגיור הצבאי? ושמא קשיי הביורוקרטיה הם המכעיסים את דורשי הגיור הצבאי, השואלים מדוע הרבנות סוחבת את העניין חדשים ארוכים ואינה מפזרת את הערפל? זו בהחלט שאלה טובה, אך מגוחך לחשוב שצה"ל הוא הגוף המתאים להתיר סיבוכי ביורוקרטיה.

מנגד, החרדים הטוענים שאין לסמוך על הגיור הצבאי אף הם אינם באמת מתכוונים לכך. מי חתום על זיהויים ההלכתי של חללי מערכות ישראל, המתיר את נשותיהם להינשא על פי ההלכה? האם הרבנות הצבאית - שנאמנת בחוק, להלכה ולמעשה, להתיר אשת איש להינשא, וכל רב רושם נישואין סומך על תעודה זו - אינה נאמנת לחתום על תעודת המרה של גר? לו חששו באמת מפני תוקפו ההלכתי של הגיור הצבאי, לא היינו שומעים כעת שמועות בלתי מבוססות על סחר מכר בעניין, תן גיור קח דיור. מכאן שהשאלה כלל איננה טובת הגיור או טובת הגר. החייל המבקש להתגייר יכול לעשות זאת בבית דין אזרחי, וחזקה על בית הדין שלא ימצא עילה לפסלו מגיור אם בית הדין הצבאי לא מצא עילה כזו. אין שום נתון המעיד על הבדל בין אחוז שומרי המצוות בין גרי צה"ל לבין אחוז זה בין גרי בתי דין אחרים. להיפך, ידועים הדברים ובדוקים שאין כנראה הבדל כזה.

נושא הסערה, אם כן, הוא אחר לגמרי: חוסנה של הרבנות הראשית ומעמדה. חוק הגיור הצבאי אינו אלא צעד ראשון לקראת הפרטה של הרבנות בישראל. הצעת החוק לא באה להיטיב עם החיילים, אלא להרע עם מוסד הרבנות הראשית לישראל. הרבנות הצבאית אינה מוצאת חן בעיני מציעי החוק יותר מהרבנות האזרחית. אלא ששתי מערכות הן חלשות יותר מאחת, ואת זאת מבקשים להשיג יוזמי החוק. מנגד, החרדים מתנגדים דווקא משום כך. הם באמת חוששים מרבנות חלשה. במצבו של עם ישראל שרובו אינו כפוף להלכה ואינו נזקק לרבנות על כל צעד ושעל, רק רבנות חזקה יכולה לשמר את המשותף המינימלי כדי שלא יתהוו כאן שבטים שאינם מתקשרים ביניהם כלל, ושלא יוכלו גם בעתיד לתקן זאת ולהשיב את הגלגל לאחור.

אלא שאירוניה יש כאן. דווקא החרדים - שאינם מתעניינים במוסד הרבנות הראשית לישראל ואינם נזקקים לה, ואת כל שירותי הדת הם מספקים לעצמם במסגרת הקהילה ועל פי קריטריונים עצמאיים - דווקא הם חרדים לגורלה ולחוסנה של הרבנות הראשית. הדתיים והחילונים לעומת זאת, שבכל השנים היו קהל היעד של הרבנות הראשית וצורכי שירותיה, הם (או חלקם) עומדים היום ודורשים לפתוח בהליך הפרטה וביזור של שירותי הרבנות הראשית. הסוד הגלוי לכולם הוא שהרבנות הראשית לישראל אינה באמת עצמאית גם היום. אמנם על פי חוק אין לה מתחרים והיא אינה כפופה לאיש, אך הסמכות הבלתי פורמאלית של מנהיגי ציבור ופוסקים חרדים ידועה לה השפעה מכרעת על התנהלות הרבנות הראשית. החרדים אינם רוצים להתחיל להתמודד עם מערכת רבנית שאין להם מה לומר בה. מאותה סיבה עצמה, אלה שהרבנות זרה להם ולטעמם היום מעוניינים לפתוח בתחרות מול הרבנות. בתור התחלה הם מבקשים שהחתימה על תעודת גיור, שנעשה על ידי דיינים אזרחיים כאנשי מילואים, לא תהיה על ידי הרבנות הראשית - צעד חסר משמעות מהותית ובעל משמעות פוליטית בלבד.

יצחק מאיר יעבץ
לתגובות: editor@bac.org.il