האחריות לחבר מחדש

במקום לחקור את הגורמים לניתוקם של בני הנוער, עלינו לקבוע על מי מוטלת האחריות להציל אותם. נפתלי רוטנברג חושב שהתשובה חד משמעית: על המדינה

חנֹך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. (משלי כ"ב, ו) אין דרך להבין את משמעות הביטוי הבנאלי "נוער מנותק" אלא באמצעות בחינה של מקרה פרטי: נער או נערה, ילד או ילדה שנזנחו ונעזבו (גם אם עזבו) מכל מסגרת - משפחה, בית ספר, קהילה. קשה להצביע על היום שבו עזבו את בית הספר. היו היעדרויות של שעות ושל ימים אחדים שהלכו ונעשו תכופות. קודם עם הצדקה - חלו או הִתחלו, ואחר כך התברר שכבר חודשים אינם מגיעים. גם הניתוק הפיסי מהבית היה הדרגתי: הם היו ערים בלילה, חוזרים בבוקר וישנים ביום. לעתים קרובות כלל לא חזרו לישון בבית. העובדה שהם לא גרים כאן יותר חדרה להכרתם של בני הבית באופן בלתי מודע, כדבר שהתרחש לפני זמן לא מוגדר.

 

יש לכם מה לומר בנושא? כנסו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי   

מאילו ייסורים נפשיים ופיסיים הם בורחים? מה עם החום, החיבוק, הליטוף, המבט, האוזן השומעת, השמחה שנמנעו מהם לפני שעזבו והם אפילו אינם יודעים עד כמה הם חסרים? כמה יוכלו להתקרב בעתיד אל אחרים ולהעניק להם מה שלא חוו בעצמם?

 

" "נוער מנותק" הוא מושג חברתי, אך אסור שהשאלה תהיה מה הנזק שהוא גורם לחברה, אלא מה עובר על אלה הנמצאים במצב של ניתוק. " "נוער מנותק" הוא מושג חברתי, אך אסור שהשאלה תהיה מה הנזק שהוא גורם לחברה, אלא מה עובר על אלה הנמצאים במצב של ניתוק. אין קבוצה חברתית שאין בה תופעה של נוער מנותק. אפשר להאשים בכך את הפערים העצומים בין הורים לילדים, את המציאות של חברת מהגרים, את השינויים התרבותיים הקיצוניים הבין-דוריים - אך כל אלה אינם מולידים בהכרח מציאות של ניתוק. מצד אחד, אהבת הורים לילדים ומסירותם של מורים לתלמידים עשויות לנטרל את השפעתם של גורמים אלה. מנגד, עוני ואלימות יוצרים נוער מנותק - אך לא מעט מבני הנוער המנותקים גדלו בעושר. יש גם מקרי קיצון של מי שגדלו במשפחה מעניקה, חמה ואוהבת אך לא היו מסוגלים לספוג טיפול ואהבה בגלל לקות מסוימת.

 

היחסים במשולש ילד-משפחה-קהילה מהווים גם הם קרקע להתרחקות ולחיבור. לעתים קרובות ילדים מתבגרים אינם חשים בנוח במסגרת הקהילתית הנורמטיבית שאליה משתייכת משפחתם. הם מבקשים לעזוב את הקהילה, עזיבה שמשמעותה ניתוק ממסגרות חינוכיות ואחרות. אם המשפחה לא הצליחה לבדל את עצמה בעבורם כיישות נפרדת ועצמאית וקיימת זהות בינה לבין הקהילה - הניתוק יהיה גם מההורים ומבני המשפחה.  

 

חובה מוסרית




צילום: פלאש 90
מה צריך לעשות ברמת המשפחה, בית הספר, הקהילה? הכישלון הגדול של מסגרות אלה הוא בגילוי המאוחר, לאחר המשבר והקרע. אפשר למנוע את רוב הסבל אם כל משפחה תתייחס לילדים שאך נולדו כ"נוער מנותק" ואם כל מסגרת חינוכית תתייחס כך לתלמידיה. הקושי לבנות מחדש ערוצי התחברות לאחר הניתוק הוא עצום. כאן הפסוק: " חנֹך לנער על פי דרכו..." מקבל משמעות רבה: הוא כבר בדרכו ועליך מוטלת החובה לחבור אליו, לבנות את הגשר המתאים בלי לאיים עליו בתנאים ובדרישות לשינויים. אולם בסופו של דבר, הסיכוי שהמנותק יחבור מחדש אל המסגרות שעזב - קטן.

 

השאלה החשובה באמת אינה מהם הגורמים לניתוק ובוודאי לא מי אשם, אלא על מי מוטלת האחריות להצלתם של בני הנוער המנותקים. לדעתי,האחריות נמצאת בידיה של המדינה, ואין לה גבולות זמן או קשר לעומק הנפילה של הנער או הנערה.


מקורו של רעיון זה הוא בהלכה היהודית שקבעה שבית הדין, המבטא את הריבונות המקומית ואת אכיפתה, הוא האפוטרופוס ליתומים ולנוער מנותק. בימינו נמצאת הריבונות בידי המדינה, היכולה לפעול בתחום זה דרך זרועות השלטון המקומי. כל זה אינו בא להפחית מתרומתם העצומה של גופים וולונטריים ושל יוזמות דומות. המדינה יכולה להעצים גופים אלה, שבהם פועלים אנשים מסורים המסוגלים להעניק לנוער מנותק שירות מחבק, אוהב ומקצועי. עם זאת, אי אפשר להשאיר את הטיפול ליד המקרה והרצון הטוב. האחריות הזו נובעת מהחובה המוסרית לכל נער ונערה, והמדינה צריכה להיות ערוכה לממשה ללא תנאי.

 

הכותב הוא עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים ורב היישוב הר אדר

עוד בבית אבי חי