תסתכלו עליהם ותראו אותנו

מרב מיכאלי
02.02.11

הדרך היחידה לשרוד בישראל היא להסתכל רק על חלקת האלוהים הקטנה שלך. אם כך, מה הפלא שבני הנוער שלנו מנותקים? מרב מיכאלי מזהירה: ככל שאנחנו ממשיכים להיות מנותקים מעצמנו וממעשינו, גם הנוער יהיה כזה

מועצת התלמידים הארצית פנתה באחרונה לראש הממשלה בדרישה שח"כ עינת וילף לא תתמנה ליו"ר ועדת החינוך, משום ש"מאז השבעתה של ד"ר עינת וילף לכנסת ישראל נראה כי היא יצאה למלחמת חורמה בתלמידים, בבני הנוער ובזכויותיהם". אם תיכנסו לאתר האינטרנט שלהם, תוכלו לקרוא שם שמועצת התלמידים הארצית קוראת להקצאת משאבים לפריפריה, לפעול לשוויון תרבותי, להחזרת מעמד וכבוד המורה והמבוגר, להעלאת המודעות למצבי מצוקה אצל בני נוער, לשלב אותם בוועדות העוסקות בענייניהם כולל אלימות ואלכוהול - ועוד דברים נפלאים. בכל הסעיפים ניכרת רגישות אזרחית וחברתית מהמעלה הראשונה. על פניו, נדמה שזהו נוער מחובר במיטבו: מכיר את המציאות במדינה, אכפתי לגביה, מעורב, פועל לשינוייה. אבל במחשבה נוספת, כנראה שזה-זה הנוער המנותק באמת.

 

" להיות מחובר באמת למציאות הישראלית משמעו להסתכן בכאב גדול מנשוא, באובדן השפיות, באובדן החיים עצמם " בישראל של היום, ניסיון להביא את ממשלות ישראל לבצע את הדברים האלה הוא ניתוק מהמציאות. בישראל של 40 השנים האחרונות עושות הממשלות בכוונה רבה את ההפך הגמור, ולא נולד עדיין הקמפיין הציבורי שהצליח לגרום להן לשינוי מדיניות. לעשות רעש בתקשורת כן, שינוי מדיניות - לא ולא.

 

הדוגמה הבולטת ביותר בשנים האחרונות היא גלעד שליט, עניין שכל הציבור הישראלי נרתם אליו בשלב כזה או אחר, באוהל או בצעדה, בעצומה או במחאה. הציבור בכלל והנוער בפרט: הם מקיימים דיונים בבית הספר, מקדמים פעילות, מצטרפים לשביתת תלמידים ארצית למענו - וכלום.

"העובדה שגלעד כבר 1,000 ימים בשבי מערערת את הביטחון שלי ושל צעירים בני גילי" אמר בראיון חליל גבעתי-רפ, אז תלמיד י"א, פעיל למען שחרור שליט. שנה לאחר מכן אמר: "אהוד אולמרט וממשלת ישראל לא מבינים את גודל השבר שהם יוצרים אצל צעירים".

 

אנחנו לא רואים את עצמנו


לא רק אצל צעירים, כמובן. את הצעירים האלה מגדלים מבוגרות ומבוגרים שגם המאבקים שלהם כשלו בזה אחר זה. גם הם חיים כבר 43 שנה במדינה שמאפשרת להם להתעלל באנשים ולנצל אותם: אם הם פלשתינאים כבושים, אם הם עובדים זרים, אם הם "עובדי קבלן" ואם הם נשים וילדים החשופים לאונס ולתקיפה מינית. זה מה שקורה לאזרחיות ולאזרחים במדינה שמתעקשת להמשיך לכבוש עם אחר, וליהפך למעוז קפיטליסטי אכזרי. וכדי להצדיק את המציאות הזאת, הפוליטיקאים במדינה הזאת מפחידים את האזרחים יותר ויותר ומסיתים אותם לשנאת אחרות ואחרים.

 

במציאות כזאת, הדרך היחידה לשרוד, ממש לשרוד, ברמה היום-יומית, היא להסתכל רק על חלקת אלוהים הקטנה שלך. להדחיק את כל הדברים הגדולים והמפחידים שאתה נוכח שוב ושוב שאתה לגמרי חסר אונים מולם, ולדאוג רק לעצמך ולקרובים אליך, הדברים שעליהם עוד איכשהו אפשר להשפיע. הנוער של היום הוא דור שני לתסמונת הזאת. הוא כבר גדל במציאות שבה ההדחקה היא לחם חוקנו, שבה הכסף הוא הכוח היחידי התקף, שבה אדם דואג רק לעצמו, בכל מחיר, על חשבון כל אחד וכל דבר.

 


חליל גבעתי-רפ
השנה, כשהוא חובש קרבי, התאבד חליל גבעתי-רפ בירייה, משאיר אחריו מכתב שבו כתב בין השאר "כל החיים שלי הייתי בין לעשות משהו כדי לתקן את זה (למרות שלרוב גם מה שעשיתי היה חסר משמעות) לבין להסתכל מהצד. מהרגע שהתגייסתי עברתי להיות חלק מהצד שיוצר את המצב הזה, ועם זה לא יכולתי להתמודד".

 

הטרגדיה של חליל מנסחת את הדברים באופן הבהיר ביותר: להיות מחובר באמת למציאות הישראלית משמעו להסתכן בכאב גדול מנשוא, באובדן השפיות, באובדן החיים עצמם. הדרך היחידה להיות כדבריו "חלק מהצד שיוצר את המצב הזה" בלי לחוות כאב בלתי נסבל - היא לחיות בניתוק. הדרך היחידה לתפקד בתוך הטירוף היא לחיות בתוך הפייסבוק בין חחחח לבין אעעעע. הדרך היחידה של בני הנוער לשרוד היא להיות מנותקים.

 

מדינת ישראל קמה אחרי טראומה נוראית לעם היהודי וחוותה מאז עוד כמה טראומות: מלחמות, פיגועים, ומעל לכל - הכיבוש המתמשך. החלמה מכל טראומה מתחילה בהכרה: הכרה בעוול, הכרה בפגיעה. העולם מכיר בעוול שנגרם לנו, אבל אנחנו לא מכירים בעוול שאנחנו גורמים. כשהאזרחים והמנהיגים לא מוכנים להסתכל בעיניים פקוחות על מה שאנחנו עושים, כשאנחנו לא רואים את עצמנו, אנחנו לא באמת רואים אותם. כשאנחנו לא רואים אותם, איך הם יוכלו לראות? כדאי שנפסיק להיתמם: ככל שאנחנו ממשיכים להיות מנותקים מעצמנו וממעשינו, הנוער ימשיך ויהיה יותר ויותר מנותק. 

עוד בבית אבי חי