סימפטום גלנט

פרשת הרמטכ"ל שלא היה ובשמה הציבורי "פרשת גלנט", מלמדת עד כמה חוסר ההגדרות והפרדת הרשויות של מדינת ישראל פועל נגדה ומאיים על עצם קיומה. לכל מי שלא זוכר: מלכתחילה העדיפה הנהגת מפא"י ההיסטורית בראשות בן גוריון שלא לקבוע בצורה ברורה מה הם תפקידי הכנסת, הממשלה ובתי המשפט. כך יכול היה הזקן לנהל את כל המערכות כולן בצורה כמעט דיקטטורית מבלי שישראל תוצג ככזו בעולם. כך גם הצליח בן גוריון, בחכמתו הרבה, לזכות באהדתה של ארצות הברית מחד - ומאידך לשלוט באופן טוטאלי בכל מערכות החברה בישראל. בשביל לממש את שאיפותיו הוא עשה ויתורים שנראו בעיניו כמשניים כלפי קבוצות כוח שונות במדינה. הוויתור הבולט ביותר היה כלפי הציבור הדתי והחרדי, שתמורת מתנותיו של בן גוריון לקבל תמך במנהיג בעיניים עצומות (ובהרמת ידיים בכנסת).

שליטה טוטאלית. בן גוריון

מלחמת הכול בכול
צורת ההתנהלות שהתאימה למוסדות המדינה שבדרך ולהנהגה ציבורית המנהלת יישוב שנלחם על נפשו אינה מתאימה למדינה גדולה. מדינה אזרחית הבנויה משכבות אוכלוסייה שונות ושמאופיינת בחברה רב תרבותית ורב מעמדית חייבת גבולות אחריות ברורים. כל זרוע במדינה צריכה לדעת באופן ברור מה תפקידה במארג השלטון, ורק כך לא ייווצרו מצבים בהם בתי המשפט ממנים רמטכ"לים ושר משפטים מנסה לפגוע במעמד נשיאת בית המשפט העליון.

חוסר ההגדרות וחוסר החלוקה הברורה של האחריות יוצרת מציאויות שבהן הממשלה ומערכת בתי המשפט וכן משרדי המבקר (ונערי האוצר) נלחמים מעין מלחמת הכול בכול כשכל כוח שלטוני מושך את עוגת השלטון וקביעת הנהלים לצד שלו. מלחמת הסמכויות הזו אינה רק בעיה  טכנית – היא גם יוצרת זירה שבה כבר לא תמיד ברור מי הוא הטוב ומי הוא הרע. דוגמה מובהקת למציאות זו היא ההתנהלות הכללית בפרשת האלוף גלנט ומינויו לרמטכ"ל.

גם עתה, אחרי ביטול המינוי, לא נראה שלמישהו בישראל ברור עד הסוף מה היתה חומרת העברה שביצע האלוף, האם אנשים אחרים ראויים ונקיים יותר, האם בשם מאבק כוח בין גורמים בעלי אינטרס הוקרב האיש והעולה קורבן או שאולי מלכתחילה המינוי לא היה כשר. הזירה הזו הצליחה בחודשים האחרונים לא רק להבאיש את ריחו של גלנט, אלא לייצר מגה מלחמה בין שר הביטחון לרמטכ"ל כשכל המערכת הפוליטית, ציבורית, משפטית ותקשורתית מצטרפת בצהלה אל קרב האגרופים מבלי שלמישהו אכפת באמת מכללי המנהל התקין או אפילו מעתידה של מדינת ישראל.

חוקה זה לא לוקסוס
בשעה שהמזרח התיכון בוער מסביבנו כולנו עוסקים במה שנראה כמו פרק שנלקח ישר מסדרת ההיאבקות החופשית האמריקנית.  ואין במה להתנחם: מצב העניינים הנוכחי צפוי לשכפל את עצמו על רקע הלחצים האדירים (מעמדיים ואחרים) שקיימים בחברה הישראלית. הרי אצלנו תמיד כל צד במאבק ינסה לגייס יותר ויותר גורמי כוח לטובתו, כך שכל מינוי משמעותי במדינה עלול להסתבך ולהתעכב בצורה חולנית. בנסיבות אלה, רק חוקה ברורה ומוסכמת, שבה יוגדרו הסמכויות השלטוניות של כל רשות ורשות באופן קשיח, תמנע את ההישנות המרובה של מצבים כאלו.

חוקה כזו אינה לוקסוס, אלא צורך קיומי של המדינה. לכן הגיעה השעה בה העניין לא יידחף אך ורק על ידי המכון לדמוקרטיה וארגוני שמאל, שמנסים במסווה של חוקה לשנות את אופייה של מדינת ישראל ממדינה יהודית למדינת כל אזרחיה.  מרכז הכובד הפוליטי בישראל (הליכוד, קדימה, החרדים) צריך לקבל על עצמו את הפרויקט תוך דיאלוג פוליטי ענף ומהיר וזאת כדי לנסות לייצב את המדינה. ייצוב כזה מן הסתם יגרור עימו מחלות ילדות אולם דווקא לאור האתגרים הרבים מולם אנו ניצבים במזרח התיכון נראה שהוא צורך קיומי אמיתי למדינת ישראל.

כתב: אסף גולן

רוצים להתעדכן?