אושרנו, הגדיר הוגה הדעות קרל פופר, הוא אושרם של נכדינו. מכאן מובן שאושרו של אדם תלוי ועומד עד שיגיע לזקנה, וחדוות צאצאיו היא זו שתכריע. כל חייו מצייר האדם תמונה, ורק בגיל הנכון יוכל לראות אם היא שמחה או עצובה. בתפישה הזו מובנית פגיעותו של האושר האנושי, אך גם נקבע מצפן לחייו של אדם: מה שהוא זורע בכל חייו, הוא קוצר לעת זקנה. הזניח אדם את גופו בימי בחורתו, ישלם על כך בזקנתו. הקים משפחה ושקד על חינוכה כעל בבת עינו - יוכל סוף סוף לראות נחת.
לא אמורים להיות מונחים בבית אבות (פלאש90) כך זה מתרחש בעולם כתיקונו. נניח לפגעי הזמן שלא בשליטתנו, ונדלג על מה שעשו המלחמות לזקני תקופתנו. הארכת חייהם של הזקנים הגדילה את מספר הזקנים בחברה, אך המהפכות החברתיות היכו בהם מכה אנושה. אלה הם זקני סנדוויץ', שגדלו בדור שבו שלטה המשפחה הפטריארכלית ולקחו אחריות גדולה על הטיפול בהוריהם, ומצד שני חיו בתקופה שבה שלט פולחן הילד והנער והשקיעו את חייהם במשפחתם - שהרי הילד הוא העתיד. רבים, במיוחד בנים למשפחות עניות, יצאו לעבודה בגיל צעיר כדי לפרנס את ההורים, ונחלתם בגיל הזקנה היתה נטישה מצד ילדיהם המפונקים שאמרו להם: צר לנו, זמנכם עבר.
דיון בזקנה אינו צריך להתמצות בשאלת הפרישה לגמלאות. בראש ובראשונה הוא נוגע לתפישתנו את רעיון המשפחה ואת מקומו של הזקן במשפחה. לשפוט אנשים לפי כוח העבודה שלהם הוא חלק מעבודה זרה שחדרה לשורותינו ומכלה כל חלקה טובה. העבודה מרחיקה אותנו מהילדים, מבן ומבת הזוג - וגם מעצמנו. זקנים שהגיעו לגבורות לא אמורים להיות מונחים בבית אבות בלינה משותפת עם זקנים אחרים, ואנחנו לא אמורים להצמיד להם מטפלת פיליפינית ופלאפון ולחוש כאילו סגרנו את חובנו כלפיהם.
ה"עשה טוב" חשוב יותר
מי בכלל מדבר על חובות? הילדים והמשפחה נהפכו לסוגיה שיש לדון בה בטיפול פסיכולוגי. הכל יונק מאותו מקור: פולחן הקריירה והגדרה שטחית של הצלחה. כולנו יודעים - אבל לא ממש מצליחים להטמיע את ההבנה - שאיכות חיים אינה טמונה במידה שבה הצלחנו לעורר את קנאתו של קהל מדומיין. לאף אחד אין זמן לבחון את הצלחותינו. תנאי לחיים טובים הוא היכולת להתעשת ולהבחין בין עיקר לטפל. דווקא נוכחותם של זקנינו בקרבנו עשויה לסייע לנו בכך.
אני נמנע בכוונה מלדבר על האלימות כלפי זקנים ועל חייהם מתחת לקו העוני. יש הרבה לומר על כך, אבל זה לעולם לא יספיק. ה"סור מרע" נחוץ אבל ה"עשה טוב" חשוב יותר, אחרת נמצא עצמנו 
רחמנא לצלן בתוכניות למניעת אלימות כלפי לזקנים במקום לבנות את החיובי. כל מסורת - והמסורת היהודית במיוחד - מעניקה מקום חשוב לזקנים. אנחנו צריכים להכיר באמת שבכך, ולעדכן את העיקרון הזה לימינו. "והדרת פני זקן" - כמה יפה והדורה האמרה הזו. המונח "הדר" שמור לאל, ואנחנו נדרשים לעשות זאת כלפי הזקן. מספרים על רב יוסף שכאשר היה שומע את קול צעדיה של אמו, היה אומר: "אעמוד מלפני השכינה שבאה". מכאן יש להתחיל, וההמשך יבוא מעצמו.
הכותב הוא מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, וכיום משמש כראש החוג
