בדרך אל החתולים

החתול, במובן מסוים, משקף את הקיום החשוף והפתוח ביותר, אבל בהיותו פגיע לכן, וכדי לשרוד – עליו להתגונן, להתקיים בשולי החיים. מה הם על התנאים שמתוכם אפשר לראות את הקיום הזה? חביבה פדיה מנסה לתת על כך מענה ב"עין החתול". עינת יקיר - לשונות

והנה, מאז אותו רגע ארוך של ראיית החיה פנים אל פנים התחלתי לראות חיות בכל מקום. ובכל מקום שהיה נדמה לי ברפרוף שאולי עבר שם חתול אחד גיליתי עשרה, ובכל דממה של רעש העיר הבלתי פוסק התחלתי לשמוע צוויחות גורים קטנים, ובכל בית קפה או מסעדה גיליתי את מעמד התת-פועלים, חתולים חרוצים המשוחחים בדרכם עם הסועדים בנסותם להרוויח משהו לעצמם מן הארוחה הנאכלת לעיניהם. בכל שוק ראיתי אותם משוטטים שוקדים על איסוף מזונם. התחלתי לראות חתולים כפרטים, להבדיל ביניהם, ולקרוא אותם בשם. לא חשבתי שאי-פעם אכתוב עליהם או שיהיה לי דיבור איתם. תחילה לא הבנתי שעיני נפקחות אליהם. היו הם כניצוצות הרחוקים של ההילה שנתלוותה לשחורה שלאט-לאט הרחיבה את שדה הראייה שלי. התבוננתי בה בתמיהה ובהשתאות. מעולם לא צילמתי אותה. היא נשארה בתחום האגדה. סמויה בלתי מתועדת פקחה עיני לראות את הנעלם.

 

בפסקה זו חותמת חביבה פדיה את הסיפור הראשון בספר הסיפורים שלה "בעין החתול" (הוצאת עם עובד, 2008), שעניינוחתולים ואנשים, ובעיקר – תנאי קיום. מה מקיים את הקיום, מה התנאים לקיים אותו?

 

החתול הוא המושא-נשא של השאלה הזו, כמי שבעצם קיומו יש משהו "פתוח-סגור-פתוח", כמאמר עמיחי, משהו נזיל, משתנה, חומק. זאת לצד השרדנות החזקה שלו, לצד הנזקקות, התלות והשבירות. החתול, במובן מסוים, משקף את הקיום החשוף והפתוח ביותר, אבל בהיותו פגיע לכן, וכדי לשרוד – עליו להתגונן, להתקיים בשולי החיים. בצפיפות, בצל, בסמטה.

 

מה התנאים שמתוכם אפשר לראות את הקיום הזה, להיות ער לו? כיצד העיניים נפקחות לראות את הנעלם? לאורך הספר פדיה מנסה להשיב על כך בתשובות מרובות, מגוונות, ומורכבות. וכל התשובות כואבות, במידה ולעתים בלי מידה.

ראשית יש לנוע. התנועה – דרך – יוצרת מרחק, פרספקטיבה. המספרת שלנו נעה כאן לעומר, מעומר לבאר שבע, ובתוך באר שבע עצמה. מתוך באר שבע עומר מקבלת את שמה – "פרוור יוקרתי" – מתוך באר שבע הופכת עומר להיות מקום המנוסח "ללא צפיפות, צל או סמטה". אבל גם באר שבע מקבלת את שמה מתוך ההתגלגלות בתוכה, ומתוך ההתמלאות-התרוקנות שלה כבובה מפורקת איברים המורכבת שוב ושוב, בברוטליות כמעט, מחלקים שונים, סותרים, שיש ליישבם יחד, לכדי מורכבות בלתי אפשרית. הנה לדוגמה: עיר טורקית בבאר שבע; בית שנבנה ב-49' בידי יהודי שהגיע מרומניה; עצים בני חמישים שנה עקורים; מקום שבו משפחות היו בדרכן החוצה:


משפחות חרדיות נטשו. משפחות מסורתיות שהתבססו נטשו גם הן. הצבא הכניס לבתים הנטושים מתושביהם הטורקיים והערביים, המתרוקנים בקצב מסחרר מתושביהם היהודים הנוטשים, משפחות של משת"פים. קרוב לאדמה, בריקות של שטח הפקר, החיות היו יותר בולטות. יותר קיימות.

 

המגע עם האדמה אם כן הוא אולי מענה נוסף. האדמה ריקה כמעט עד שטח הפקר. והרי האדמה הזו טעונה לאינסוף בתוכן תרבותי-פוליטי-דתי משתנה. האדמה נשטפת-נמחקת, נשטפת-נמחקת. העין מתרגלת לראות את התנועה הריקה-נטענת. במקום הזה, בין כל המאכלסים אותה, קיים לכאורה שוויון ערך, שוויון ערך של עוברי אורח בעולם הזה, הנדים בו תנועה פנימה-חוצה, בהתמלאות-התרוקנות.

 

אבל מנגד, על רקע ההשתנות המתמדת של המאכלסים האנושיים – החיות נותרות, נחתמות בהפקר, קובעות את משכנן לנצח, הופכות – לא אחת בספר הזה – לתחום של אגדה. התפקידים מתהפכים: החיות, המשמשות ביומיום כניצבות בחיי האדם, הופכות להיות מושא המבט – בני האדם הם הניצבים בחייהן, ההולכים ובאים. פדיה מנסה לתקן כאן תיקון פואטי-פוליטי היררכיה מכאיבה של מעמד שלם לא-נראה: מעמד התת-פועלים. בתוך האנושי, המורכב כולו מַעמדות שאינם נגישים זה לזה, יש מעמד תת-פועלים. זהו המעמד החותר מתחת לאדמה, מתחת ללשון. זהו המעמד שהלשון היא גם לא שטח הפקר בעבורו, שלשונו הוא אלם, ומבט הנפקח בחשיכה. 

 

עכשיו יש לשוב למטאפורה, לשאול אם היתה שם בכלל. היה פיתוי לראות אותה, אך מעמד התת-פועלים כמושג, כמרחב לשוני-תרבותי, הוא נקודת אל-חזור. אנו חיים בחברה מעמדית, חברה שחותמת עצמה לא אחת באמצעות מחיקה של האחר. אכלוס העיר הטורקית הישנה של באר שבע היא ביטוי מוחשי של זה. כשם שאנו נוהגים בחתולים – כך אנו נוהגים בעצמנו. באלימות, ברשעות, בכאב.

 

בשבוע שעבר נרצח ג'וליאנו מר-חמיס, אדם שחי בתוכו קריעה גדולה, יוצר שבחייו ובמעשיו פעל מתוך הזיווג היהודי-ערבי הסבוך שלתוכו נולד. האפשרות של מושג הבית, שהיא מורכבת לכשעצמה, היתה הבור הראשון בעבורו, ומשם הוא דיבר כל הזמן, לעתים זינק לראווה ממעל, לעתים צלל באימה מטה-מטה, אבל לא היה לו בור אחר ודיבור אחר מאשר זה. מדכא לחשוב שכוח חיים כזה נעלם פתאום מחיינו, כוח שנשא איתו תודעה מעמדית לוחמת, כזו שהיה לה משקל רב בראיית מעמד התת-פועלים בחברה כשלנו. אין דבר מנוגד יותר לג'וליאנו מר-חמיס מאשר אילמות. הוא לא שתק לרגע. הוא לא חדל מלהשמיע את קולו. והיתה יללה בקול הזה, זעקה. קריאה לשחרור, ביטוי של אדם שחותר תחת תודעת המעמד אל עבר שוויון פואטי, פוליטי, מוסרי לפי דרכו. ואנו צריכים קולות כאלה כי אנו צריכים לראות. כי אנו צריכים להיות בצלם. לא בצל. והנה אבד לנו אחד.

עוד בבית אבי חי