לאחר ששכלה את שני בניה, אוריאל ואלירז פרץ, שנהרגו בפעילות מבצעית; לאחר שבעלה אליעזר נפטר משברון לב; לאחר שנהפכה לסמל ישראלי בולט של הקרבה, אמונה ועמידה איתנה מול נחשולי החיים, יוצא לאור סיפור חייה האישי והמשפחתי של מרים פרץ, כפי שנכתב על ידי סמדר שיר. תהליך הכתיבה הסתיים באחרונה, והוליד את הספר "שירת מרים - סיפורה של מרים פרץ", שצפוי ליהפך לרב מכר לא קטן.
בראיון לבית אבי חי מספרת פרץ כי המטרה בהוצאת הספר מתמצה בשתי מלים: "והגדת לנכדיך". בעקבות האסונות שפקדו אותה היא הבינה שאיש אינו מוגן, וגם היא עצמה יכולה "לא להיות פה", כהגדרתה. כדי למלא את מקום בנה אלירז, שלא הספיק להעביר לילדיו את סיפור חייו ואת סיפור המשפחה, היא עושה זאת במקומו.
 |
| להעביר את סיפור המשפחה לדורות הבאים. מרים ובתו של אלירז ז"ל (פלאש90) |
"תמיד חשבתי שאלירז יעביר את הכל הלאה, אחרי שאוריאל איננו ואליעזר איננו", היא מספרת. "הבנתי שעכשיו זה מוטל עלי, שמצווה עלי לספר לנכדים שלי, למשפחה, למכרים ולעם ישראל לא רק את סיפור המשפחה אלא גם איך אתה שר וטובע. זו לא שירת מרים המקראית: שם נעשה לה נס, שם נקרע הים. לנו, בני המשפחות השכולות, אין נס. אין קריעת ים, אין איל שהגיע פתאום. יש את הנקישות בדלת ואת ההודעה המצמררת, שמותירה אותנו חסרי אונים. מתוך השבר הגדול הזה, מתוך הטביעה בים השכול והכאב, אפשר לראות את ידו של אלוקים. אפשר להמשיך לשיר כשאתה טובע".
"שירת מרים" לא מתחיל בנפילתו של אלירז, אלא בתקופה מוקדם יותר - בית הוריה של פרץ במרוקו. כשאני שואל אותה מדוע בחרה לפתוח את ספרה שם ולא בנישואיה, למשל, היא עונה שבסיפור המשפחתי שלה היא מוצאת תשובה לשאלה שרבים מעלים בפניה - מאין שואבים כוח.
"אמא שלי, שגדלה כיתומה מאם, היתה אמורה להתחתן עם אדם אחר, אך בליל החתונה ברחה לאחר ששמעה את אחיותיו של החתן לועגות לאביה על כך שלא הביא נדוניה גדולה", מספרת פרץ. "אמי אמרה 'אני לא מוכנה לחיות עם המציאות הזאת', אזרה אומץ וברחה. לימים היא הכירה את אבא. בהמשך, כשאבא התקשה למצוא עבודה, היא פירנסה את המשפחה בעבודתה כמשרתת בבית הרב, ואבא טיפל בילדים. זו הרי אנטי-תזה לגבר המרוקאי הקלאסי. ראיתי את אמא חיה בנחישות וביוזמה, לא נותנת למציאות להפיל אותה. בהמשך עלינו לארץ וחיינו במעברה. זה היה קשה, אבל הרגשנו שאנחנו בבית, כבר לא בגטו, כבר לא מוקפים ערבים. ידענו להעריך ולהוקיר את העובדה שאנחנו מתהלכים בזקיפות קומה בארץ שלנו".
לקחת את המוות למקום טוב
מתוך המקום הזה בנתה פרץ בית לתפארת יחד עם בעלה אליעזר, ואף ביססה קריירה מצליחה בתחום החינוך. עד לשנה שעברה ניהלה בית ספר ממלכתי חילוני ברוח תל"י (תגבור לימודי יהדות), וכיום היא עובדת במינהל חברה ונוער במשרד החינוך, כמפקחת על חינוך ערכי. "בפועל אני נפגשת עם בני נוער כדי לדבר עמם. אני מסבירה להם שבונים ארץ לא מאבנים מעפר ומאבנים, אלא מאהבה, מאחדות ומשותפות", היא מספרת. "מלבד זאת, מיום שנפל אוריאל אני מתנדבת בצה"ל, ומלמדת מנהיגות. אני עושה שבתות עם חיילי צה"ל, מגיעה לבסיסים ותורמת ככל שאני יכולה.
"מה עושים עם המוות, לאן לוקחים אותו? לאן לוקחים את המוות של אליעזר, שלא עמד לו לבו, ושש שנים לאחר מותו של אוריאל נפטר משברון לב? לוקחים את זה רק למקום אחד - למקום טוב. לוקחים את זה למקום של עשייה, נתינה, תרומה, פגישות עם בני נוער. לחבר אותם לארץ הזאת ולומר להם איזו זכות נפלה בידיהם שהם חיים כאן".
אליעזר התמודד עם השכול באופן שונה ממך?
"קודם כל, ההתמודדויות אחרי האסון ואחרי הנקישה הזאת בדלת, שונות. הן שונות גם בתוך המשפחה. אליעזר היה קם בלילות, משוטט בין התמונות ואומר 'בני אוריאל, מי ייתן מותי תחתיך'. הוא לא היה מסוגל לעמוד בטרגדיה הנוראה הזאת. הוא היה מפקח מחוזי של משרד הבריאות בירושלים, ותלה במשרדו את מודעת האבל על נפילתו של אוריאל. אנשים היו מעירים לו, והוא אמר 'אני רוצה לחוות יום-יום את מותו של בני אוריאל'. חודש לאחר שאוריאל נהרג, הוא חלה בסוכרת.
 |
| "ברגע שיצא הספר, היתה לי תחושה שזה בסדר אם יבוא יומי" |
"מה שהחזיק אותו כמה שנים נוספות היה ההנצחה של אוריאל במישורים רוחניים - וכמובן שגם האמונה. אליעזר הכניס ספר תורה, הקים בית כנסת על שם אוריאל, והנציח אותו גם במצפור בהר מירון. הוא קיים כל שנה צעדה בסוכות למצפור מתוך רצון לחבר את הצועדים לארץ". מרים לוקחת נשימה ואומרת משפט קשה לעיכול: "ואתה יודע מה, אולי צדקה עשה אלוקים שאליעזר לא היה צריך לשמוע את ההודעה על נפילת אלירז".
פרץ הכירה את סמדר שיר כשזו באה לניחום אבלים בביתה לאחר מותו של אלירז, ופירסמה מאמר תחת הכותרת "גולני שלה". "כשאלירז נפל, סמדר באה אלי הביתה, שמעה את הסיפורים והציעה להעלות אותם על הכתב", מספרת פרץ. "התחלנו בסדרת מפגשים, וכשהתחלתי לגולל את סיפור חיי - חזרתי לעבר ופתאום הבטתי עליו מהנקודה שבה אני עומדת היום. כך למשל, אף פעם לא קישרתי בין השכול שלי לבין העובדה שהבית של אמי, אחרי שהתייתמה מאמה, היה ממוקם בתוך בית העלמין של היישוב שבו הן גרו. המוות היה חלק מנוף חייה של אמי.
"ברגע שיצא הספר, היתה לי תחושה שזה בסדר אם יבוא יומי. לנכדים שלי בכל זאת יישאר הסיפור. אבל אני מתפללת להמשיך בכל זאת, כי אני רואה מול עיניי כיצד אני מלווה אותם לחופתם. אני לא חושבת שזה הסיפור של מרים פרץ, אלא הסיפור של המשפחות שחלמו על הארץ הזאת, העבירו אותו מדור לדור, וזכו והגיעו אליה. לצערי, שילמנו בדרך מחיר כבד".
איך את מרגישה ביום הזיכרון הנוכחי?
"אנחנו, המשפחות השכולות, חוות את יום הזיכרון מדי יום. כשאני רואה שביל שבו עבר אלירז - אני זוכרת אותו. כשאני מריחה עוגת גבינה - אני זוכרת את אוריאל ואת אהבתו לעוגה. כשאני רואה את ילדיו של אלירז מדי יום, אני חיה עמם, קופצת ורוקדת, אבל באותה שנייה גם מתה, מכיוון שאני מרגישה את הפספוס הזה, את ההחמצה הזו שאלירז לא רואה אותם כפי שאני רואה אותם. אבל מעבר לכך, ליום הזיכרון יש משמעות ערכית בעיניי. זה יום שבו כל העם כואב את כאב המשפחות השכולות. זה יום של אחדות, יום שבו כל אחד מבין שהארץ הזאת נקנית בייסורים. לא פחות".
כתב: דודו כהן
הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי
Model.Data.ShopItem : 0
6
