אהבה אמיתית

עידו מתעורר

עידו
בקול תרועה קם,
פתאום התעורר.
אריה זעיר,
ברחה לו השינה.

עד מהרה פרץ בבכי
לא התכוון להרגיז בכלל.
ברחה לו השינה.

הושיט ידיים.
היתה לו בקשה.
ביקש מים,
ביקש לשתות דייסה,
בלע פירור,
גירש את השמיכה.
מאד מאד התרגז,
השינה ממנו והלאה.

תינוק חביב
מה אתה מבקש?
עניין פעוט,
שהכל ייעשה בדברו.

פתאום צחק
זכר חלום נעים
זכר דגדוג בצלע.
תינוק נעים,
כי מה הוא מנסה כבר התינוק זה?
האם ניסה לקדוח הר?
לחצוב בסלע?

ילד נעים,
שובר לעת מצוא מחבת או כף.
אהבתי בבוקר
אהבתי בערב,
אהבתי כל היום.

דליה רביקוביץ (מתוך, "אהבה אמיתית", 1979)

כמו לשוב מארץ רחוקה, חדשה. כמו מסע מתועד – כך מגיע אלינו עידו, כי כך הוא מגיע עד אליה, אימו. רביקוביץ למֵדה את לשונו של עידו, ולשונו לשון של פעולות, של מחוות – דברים שקודמים לדיבור: התעוררת, בכי, צחוק, היזכרות. עם כל אלה באים אל הלשון – אבל איך לתאר בלשון עולם שקודם לה?

תחילה יש יקיצה. יש איזו הבנה שהילד קם מעולמו שלו אל עולמנו שלנו, ואחר כך – תרגום, תיווך לשונו ללשוננו. המעקב הזה של התיווך הוא כולו ערנות מקסימלית – אין עוד מקום לחלימה. יש דריכות עמוקה, מלאה, אל רצונו הסתום שנפתר באורח פלא כל פעם מחדש. ויש לתרגם את הרצון ללשון.

והנה, נראה שאין שום סדק – שהתיווך אפשרי, שהאם היא-היא המשכו של הילד: היא יודעת לדובב את רצונותיו בשלמות, לא רק מים ודייסה היא יודעת – היא יודעת אפילו לתרגם את כוונותיו ואי-כוונותיו, ואת גירוש השמיכה לניסוח השינה ממנו והלאה – והנה הם היו לאחד.

אבל אז, פתאום, באמצע השיר, נפערת שאלה, שכמו מטילה צל גדול על האפשרות הזו: מה אתה מבקש? פתאום יש פנייה. פתאום הדרך בינה לבינו לא סלולה כל כך. היקיצה הופכת לשאלה: האם אפשר יהיה לתת לו, לעידו, מה שהוא מבקש – האם תוכל להבין את לשונו?

הפנייה יוצרת נפרדות, מבחינה בין האמא לבן, והשאלה מעצימה את הנפרדות – פוערת מרחב תעייה. עניין פעוט, היא אומרת, שהכל ייעשה בדברו. אבל מהו הדבר הזה? כמה שהוא נהיר – פתאום הוא גם סתום, שהרי אחרת לא היתה נשאלת השאלה. אין דבר עצום מן ה"פעוט" הזה, ומן ההתכוונות המתמדת אליו.

לו, לילד, שהוא פעוט כשלעצמו, בכל ישותו, בכל גופו הקטן, הנזקק, לילד הזה הדברים מובנים לחלוטין, פעוטים ממש ברמת הבהירות שלהם. האם, מנגד, עומדת דרוכה. מרגע זה נפתח מרחב חדש: מרחב של "פתאום", מרחב של סימני שאלה, מרחב של שבירה.

זהו אחד השירים העדינים ביותר שנכתבו על אמא-ילד. הם עדינים ראשית כל משום היכולת הזו כמו לסגת הצידה, ולעקוב. לתת ליצור הפועה, הפעוט, מקום מלא. אבל העדינות קשורה גם לחלקו השני של השיר, שבו כאמור שאלות נשאלות, דברים נשברים.

אי אפשר, יודעת רביקוביץ, לתווך את הילד הזה שלא דרך עולם המושגים הקשה כל כך שירשנו בבגרותנו. לא, הפעוט הזה אינו מנסה לקדוח הר, או לחצוב בסלע, אך לאדם החונך אותו, המגדל אותו, המעניק לו את כל מה שיש לו, לטוב ולרע – בעבור האדם הזה לגדל את הילד הזה פירושו לקדוח הר, לחצוב בסלע, למשמע כל הזמן את הסתום, את מה שעוד אין לו דיבור ולשון. במילים אחרות, השאלות הרטוריות-קורצניות-מיתממות הללו שנשאלות פתאום הם גם עדות למצבה של האם. באותה דרך שבה המילה פעוט פעלה את פעולתה הכפולה כ"זעיר" וכ"ענק", כך גם השאלות הרטוריות פועלות את פעולתן הכפולה, שכן רצונותיו של עידו מחד הם פשוטים ורכים ובסיסיים (שלא כמו הרצונות הבוגרים), אך הוודאות לגביהם, או אי-הוודאות, העמידה המשתאה מנגד, הדרוכה כולה, היא חציבה בסלע.

הדרך אל האהבה, ההודאה המוחלטת באהבה הזו שמתרחשת בסוף, קשורה בדבר הזה. בזיקה המוחלטת מחד, ובקושי-בשבר מאידך, שאין ספק שהיא יכולה לו, הדוברת, בזכות כוחה הבלתי מעורער של האהבה אליו, כאם.

עֲקָרָה

בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,
שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.
לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט
בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.
יֶלֶד.
קָטָן.

אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!
רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.
רְסִיס נְהָרָה.
לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר
"אוּרִי!" –
אֶקְרָא!

עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.
עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.
עוֹד אֲחַכֶּה
לוֹ.

(רחל, 1927-8)

כדי שלא יעמוד בדרך דבר, כדי שלא יישאלו סימני השאלה, כדי שלא יעמוד לפנינו הר – יש לשלם מחיר כבד יותר, והוא שלא יהיה. הילד המתקיים בעתיד הוא הילד השלם – רסיס נהרה של הדוברת. אין דבר החוצץ בינה לבינו, בין הקריאה שלה אליו לבין היענותו לה: כן הוא יהיה שחור תלתלים, נבון, אורי. יש גן, ופסיעה איטית, ורוך, ותום. אך כל זה מתרחש כאמור באתר של חלימה – לא של יקיצה. אם שכחנו את זה לרגע – באה רחל ומקיצה-מזכירה לנו את העובדה הזו: אתמרמר, אתפלל, אחכה. הילד שעל הגדה מנגד הוא זה שהנגישות אליו היא מוחלטת, אך היא גם זו שלא קיימת כל הזמן. אפשר להתעורר אל הילד, ולאהוב אותו דרך השבר, ואפשר לחלום אותו כשלם.