רועים עולם

02.06.11

האמנים הציונים הראשונים ציירו רועי צאן נינוחים שנהנים מחיי בטלה ונועם. אלה ארזי מבררת מדוע דימוי זה הילך עליהם קסם ועד כמה הוא ייצג את עולמם

האמנים הראשונים של בצלאל הניחו את היסודות לעיצוב התרבות העברית החדשה בישראל. בציורים רבים המתארים רועי צאן, רועה הצאן מתבטל מעשייה ונראה כניגוד גמור לעובד האדמה החורש, הזורע או הקוצר בזיעת אפיו. למרות ששני הטיפוסים מייצגים את העברי החדש, הפיזי, גואל האדמה ומחדש ימי התנ"ך, הניגוד הוויזואלי ביניהם בולט.

בסדרת איורי התנ"ך שיצר האמן הציוני הראשון אפרים משה ליליין מתואר הבל, רועה הצאן, יושב וחוסה בצלו של עץ תמר ולצדו הכבשים לוחכות את שפע העשב הצומח בסמוך לנהר.

אפרים משה ליליין, ויהי הבל רועה צאן, 1908

דימוי דומה מופיע בציור אריחי קירמיקה של מאיר גור אריה וזאב רבן, בשנות העשרים. אך כאן, גם הכבשים רובצות תחת העץ הרענן והן מקשיבות לקול נגינת החליל.

זאב רבן ומאיר גור אריה, קישוטי קירמיקה, 1925

באיור של זאב רבן למגילת שיר השירים, 1918 מופיע הרועה עם אהובתו בחיק הטבע בזמן האביב השופע מים ופרחים. הרועה ואהובתו מתמזגים עם הטבע באופן מושלם, כאילו חזרו לגן עדן, מקום שם לא צריך לעבוד ולהתמודד עם קשיים. הבטלה של רועה הצאן ניכרת במטה הרועים השעון בין כתפיו. מטה הרועים, המשמש ככלי להכוונת העדר למרעה ולהכוונה מפני החיות האורבות לטרף, נותר ללא תפקיד.

דימוי דומה מופיע בכרזה לעידוד התיירות לארץ ישראל שצייר זאב רבן בשנת 1929. לצד הפסוקים משירי השירים: כִּי-הִנֵּה הַסְּתָו, עָבָר; הַגֶּשֶׁם, חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ; וְקוֹל הַתּוֹר, נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. (שיר השירים ב:11 – 12) מצייר רבן ארץ של אביב נצחי, שבה משתלב בהרמוניה מופלאה זוג רועים אוהבים.

זאב רבן, כרזה המעודדת להגיע לפלסטינה, 1923

האם תיאורי השפע והבטלה של הרועים מייצגים את המציאות? ומדוע נבחר דימוי זה על ידי האמנים הציונים הראשונים?

רעיית הצאן בארץ ישראל היא מלאכה לא פשוטה, ארצנו כידוע, לא התברכה בשפע גשמים, ולכן מקומות המרעה אינם רבים. מתפקידו של הרועה לאתר את שטחי המרעה ולהוביל אליהם את הצאן בלי שאף אחד מהכבשים תאבד. לצאן גם אורבות סכנות מחיות טרף כמו נמרים וזאבים והרועה צריך לעמוד על המשמר ולסלק את האויבים. לא במקרה רעיית הצאן היתה מסלול ההכשרה להנהגת העם בתקופת התנ"ך. דוד למשל, ביקש להילחם עם גלית בטענה שבהיותו רועה צאן הרג את האריה ואת הדב שארבו לצאנו. גם מטה הרועים של משה הפך למטה האותות והמופתים שלו.

סיכום ממצה לאתגרי רועה הצאן בארץ ישראל אפשר למצוא בדבריו של יעקב ללבן:

זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי: טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה: הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי: (בראשית לא: 38 – 40)

יעקב, המבקש להוכיח ללבן שהיה רועה נאמן, אומר שהצליח לדאוג לכך שהכבשים לא ימותו. וזה בגלל שהוא לא עצם עין ביום ובלילה. במשך היום הוא סבל מחום כבד ובמשך הלילה הוא קפא מקור.

האתגרים הניצבים בפני העם ומנהיגיו בארץ החדשה תואמים אם כן לדימוי הנבחר של הרועה, אך מאין בכל זאת הגיעו דימויי השפע המוצגים בעבודות? דימויי שפע המרעה ובטלת הרועה מתאימים יותר למציאות באירופה ממנה הגיעו ציירי בצלאל. שם לא נדיר למצוא פרות וכבשים רועות באחו ללא רועה. בציורי רועים מאירופה מופיעים רועי הצאן יושבים בדרך כלל מבלי להיות טרודים במעשה הרעייה.
על ההבדל התהומי שבין רעיית הצאן בארץ ישראל ובין רעיית הצאן באירופה אפשר ללמוד מדבריו של הנוסע האנגלי ג'ורג' אדם סמית מסוף המאה ה-19:

"ואכן מספקת יהודה את היסוד המשובח ביותר להכרת גדולת אופיו של הרועה. הרועה הוא בבחינת הכרח. אצלנו [באנגליה] נשארו הכבשים לעיתים לבדם: אולם איני זוכר שראיתי פעם באיזור [יהודה] עדר כבשים בלי רועה. בחבל ארץ כמו יהודה, במקום שמעטה כמות העשב, שיש בו כדי מרעה ליום אחד, משתרע בדלילות על פני שטח ללא גדרות, בשבילים ללא שבילים רבים, חבל ארץ שעד היום רוחשות בו חיות טרף והוא נבלע והולך לאטו במדבר, האדם ואופיו הוא שם הכרח. כשאתה פוגש בקעה קטנה אי שם בביתה שבמרומי ההר, מקום שנשמע בלילות ילי תנים והאיש מדיר שינה מעיניו, צופה למרחוק, אכול שרב וצינה, כלי זינו בידו, נשען על מטהו ומשגיח על הצאן הפזורות, שאת כל אחת מהן הוא מכיר וזוכר בעל פה, רק אז מבין אתה מדוע עלה תפקיד הרועה ביהודה, ותפס מקום בראש בתולדות עמו, מדוע נקרא שמו על מלכים והוא היה לסמל להשגחה האלוהית".

אך רעיית הצאן באירופה לא די בה כדי להבין את תיאורי בטלת הרועה. התיאורים הפסטורליים של הרועה המתמזג עם הטבע הם תיאורים אידיליים הצובעים את התקופה בה צוירו כזמן הגאולה או כחזרה לגן העדן הבראשיתי. זאב רבן וחבריו בבצלאל ראו בתקופתם הגשמה סמלית של אחרית הימים; הגשמה שהגיעה הודות לגאולת האדמה.

הציור של אחרית הימים משמש אולי מפתח להבנת מערכת היחסים שבין עובד האדמה ורועה הצאן. בעוד שעובד האדמה גואל את הקרקע ומכשיר אותה לחידוש היישוב, רועה הצאן כבר נהנה מפירות הגאולה ויושב בבטלה גמורה תחת עץ רענן עם הזאב, הכבש, העגל והאריה, ובמקום להפריד ביניהם הוא מקסים אותם בניגון החליל, ממש כפי שעשה אורפיאוס.

כתבה: אלה ארזי
לדיון ותגובות היכנסו לדף הפייסבוק של בית אבי חי