זהות בדויה
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
24.11.09
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

זהות בדויה

מי שמתגאה בטלית של תלמיד חכם ואינו תלמיד חכם – אינו ראוי להיכנס במחיצתו של הקדוש ברוך הוא. והוא לא היחיד

א"ר יהודה אמר רב: כל המתגאה בטלית של ת"ח ואינו ת"ח - אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה (בבא בתרא צ"ח, ע"א).

 

הקשר:
המשנה השלישית בפרק השישי של מסכת בבא בתרא עוסקת במכירת יין שהחמיץ. היא קובעת שבמקרה שהיין החמיץ לאחר המכירה, אין הדבר באחריותו של המוכר. הסוגיה התלמודית פותחת בדברי רבי יוסי ברבי חנינא, שמצמצם את דין המשנה וטוען שבמקרה שהיין נשאר בקנקנים שבהם נמכר, האחריות על החמצתו היא של המוכר. לדעת התלמוד, חולקת עמדה זו על עמדתו של רב חייא בר יוסף, שטוען שגורלו של היין נקבע על פי מזלו של בעליו. עמדה זו מבוססת על הפסוק "וְאַף כִּי הַיַּיִן בּוֹגֵד גֶּבֶר יָהִיר וְלֹא יִנְוֶה" (חבקוק ב', ה'). הקטע שיידון כאן מובא כדרשה נוספת לפסוק זה.

 

דיון:
מה מיוחד בטלית של תלמידי חכמים, ומה משותף לכל אלה שאינם ראויים להיכנס במחיצתו של הקדוש ברוך הוא?

 

א"ר יהודה אמר רב: כל המתגאה בטלית של ת"ח ואינו ת"ח - ככל לבוש חיצוני, גם הטלית יכולה לסמל ולהציג השתייכות עדתית וקהילתית או מעמד כלכלי וחברתי. רב יהודה בשם רב מוחה על השימוש בסמלי מעמד באופן צבוע ולא ישר: המתעטף בטלית של תלמידי חכמים ואינו כזה בעצמו דומה למי שחובש כתר על ראשו אף שאינו מלך. החיקוי יכול להיראות כמחמאה, הן למלך והן לתלמידי החכמים, אולם במקרה של התחזות למלך קיים חשש למרידה בסמכותו (כך, למשל, אצל אבשלום, שעושה לו מרכבה וסוסים כסמל של מלכות). האם חשש כזה קיים גם במקרה של התחזות לתלמיד חכמים? ומהי בכלל טלית של תלמידי חכמים, ובמה היא שונה מטליתות אחרות?

 

בדף נ"ז ע"ב במסכתנו מסביר ר' יוחנן לרבי בנאה תלמידו: "טלית של תלמיד חכם כיצד? כל שאין חלוקו נראה מתחתיו טפח". כלומר, טלית של תלמידי חכמים גדולה יותר מטלית רגילה ומצניעה יותר את בגדיו ואת גופו של המתעטף בה. טלית של תלמידי החכמים, כמו "מדים" של בעלי תפקיד או בעלי מעמד אחרים, מציגה דימוי לאדם העטוף בה ומסמלת את תפקידו ואת מידותיו המקצועיות או האנושיות. הטלית של תלמידי החכמים מדגימה התנהגות של צניעות מיוחדת, ובו בזמן מסמלת כי זו המידה הראויה למתעטפים בה (נדמה לי שיש לתהות אם הפגנה של צניעות, כמו זו הבאה לידי ביטוי בלבישת "מדי צניעות", היא אכן מעשה צנוע לכשעצמו).

מדור הדף השבועי
מה מיוחד בטלית של תלמידי חכמים?

אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה - ביטוי זה נזכר פעמים מספר בתלמוד, כאיום או אזהרה כלפי חוטאים מסוגים שונים. במסכת נידה י"ג, ע"ב אומר רב אמי: "כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה", וכוונתו להרהורים מיניים ולאוננות. את דבריו הוא מבסס על מדרש הקושר בין הביטוי "רע", המופיע בשני מקומות: בפסוק המתאר את מעשה אונן בן יהודה, אשר שיחת את זרעו ארצה, ובפסוק מתהלים ה', ה': "כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע". מן הביטוי "לא יגורך רע" מבין רב אמי שאדם רע (או מעשה רע) אינו יכול להשתכן במקומו של אלוהים: לרוע אין כניסה לתחומים האלוהיים. את הרע שב"הרהור" איני בטוחה שאני מבינה, אבל הרע במעשהו של אונן המקראי ברור: הוא בוחר שלא להפרות את תמר, אשת אחיו המת, ועל ידי כך גוזר עליה עגינוּת ועקרוּת, מפני שכל עוד הוא חי, היא לא תוכל להינשא לאחר ולעולם לא תוכל ללדת. גם אם ניתן להבין את מעשהו של אונן ואפילו להצדיקו בטעמים פסיכולוגיים ואחרים, מצוקתה של תמר מחייבת את ההכרה כי הוא נהג באופן אגואיסטי והוביל לפגיעה חמורה באדם אחר.

 

במסכת שבת קמ"ט, ע"ב אומר ר' יעקב, בנה של בת ר' יעקב: "כל שחברו נענש על ידו - אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא". הדוגמה המובאת לדבריו מעניינת ונדרשת מתוך נבואתו של מיכיהו בן ימלה לאחאב: "וַיֹּאמֶר ה' מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה. וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו בַּמָּה. וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן" (מלכים א' כ"ב, כ'-כ"ב). מיכיהו מסביר לאחאב מדוע כל נביאיו משקרים לו: אלוהים דרש מרוחותיו להפיץ שקרים בפי נביאי אחאב כדי לגרום למפלתו. מעשה זה של אלוהים הוא העונש על חטאו של אחאב בסיפור כרם נבות (המתואר בפרק הקודם). לפי דרשתו של ר' יעקב, הרוח המתנדבת להפיץ את השקרים היא רוחו של נבות היזרעאלי, המבקשת לנקום באחאב. ההתנדבות מתקבלת, אך למרות זאת נענשת הרוח בידי אלוהים, והוא קורא לעברה "צֵא וַעֲשֵׂה כֵן". מילים אלה מתפרשות בתלמוד כ: "צא ממחיצתי", כלומר, גירוש מן התחום האלוהי. דרשה זו נדחית שם מסיבות שונות, אבל העלאתה מלמדת משהו חשוב: לרוע פנים רבות, ולעתים הוא עלול להופיע כרדיפת צדק; אלוהים אינו הולך שולל אחר הופעה זו וגם אם הוא משתמש בה לצרכיו, הוא אינו יכול להכיל זאת בתחומיו.

 

קשה למצוא משותף בין שלושת הטיפוסים שהתלמוד מציין כי אינם רשאים לגור באוהלי אלוהים כיוון שלכל אחד מהם ייחודו שלו. בכל זאת נראה לי שיש לעשות זאת, ולו בכדי להבין לעומקה את משמעות הביטוי "אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה". אונן ורוחו של נבות פוגעים שניהם באדם אחר. ייתכן שפגיעה זו נובעת מרדיפת צדק או מניסיון לתקן עוול (העוול שנעשה לנבות ברור, ובמקרה של אונן בהחלט סביר שהוא חש כי נגרם לו עוול בנישואיו לתמר, במיוחד בשל העובדה שבנו בכורו לא ייקרא על שמו, אלא על שם אחיו המת), אך המעשה עצמו הוא מעשה רע בלא קשר למניעיו. כיצד מתאים לתבנית זו מי שמתגאה בטלית לא לו?

 

בפירושו לקטע התלמודי הנידון כאן, טוען הרשב"ם שהתעטפות בטלית של תלמידי חכמיםהיא "צניעותא יתירתא הוא וגסות הוא למי שאינו תלמיד חכם". כלומר, מי שמצהיר על עצמו שהוא צנוע במיוחד, למרות שאינו תלמיד חכם הראוי לכך, למעשה נוהג בגסות (שהיא ההפך מצניעות). צניעות מיותרת, מוגזמת ומזויפת, לפי הרשב"ם, היא ביטוי לגאווה. נדמה לי שמעשיהם של אונן ושל רוח נבות גם הם ביטוי לגאווה: המוכנות לפגוע באדם אחר באופן קשה כל כך יכולה לצמוח רק על בסיס של גאווה ותחושת "אני ואפסי עוד".

 

במסכת פסחים ס"ו, ע"ב נאמר: "אמר רב יהודה אמר רב: כל המתייהר, אם חכם הוא - חוכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו ... ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא - חוכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו". ליוהרה ולכעס (במיוחד זה המוביל לנקמה או רצון להרע לאחר) תכונה משותפת: שניהם ממלאים את האדם ואינם מותירים בו מקום לאף אחד אחר, לא לאדם ולא לאלוהים. הכעס אינו מאפשר מקום לראיית גווני הגוונים של האמת, והיוהרה אינה מאפשרת הקשבה לקולות נוספים מחוץ לעצמי. ראייה מורכבת וקשב צלול, הן בסיסן של החוכמה והנבואה, ולכן אלה אינן יכולות להתקיים באדם יהיר או כועס.

 

אפשר לראות בכך התנהלות אלוהית של מידה כנגד מידה: כיוון שהמתגאה אינו מאפשר לאלוהים כניסה לתחומו, גם אלוהים אינו רוצה בו במחיצתו. אני מוצאת פה פן נוסף: "אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל" (תהלים פ"ב, א'), ולכן תחומו של אלוהים הוא העדה, ושהייה במחיצתו של אלוהים מתאפשרת למי שמסוגל לחיות בתוך העדה ולהיות חלק ממנה. מי שמתגאה (או כועס) מוציא את עצמו מן הקהל האנושי, לפעמים רק לרגע קצר, וזו הסיבה לכך שאינו מוזמן לאוהלי אלוהים ואינו נכנס למחיצתו.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus