הקץ לנשק?
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
5.12.12
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

הקץ לנשק?

האם ביום שבת יכולים גברים לצאת עם נשק למרחב הציבורי? כדי לענות על זה, בוחנת הרבה תמר דבדבני את ההקבלה המשנאית בין כלי ההרג והמלחמה לתכשיטים

"רבי אליעזר אומר: תכשיטין הן לו". תניא: אמרו לו לרבי אליעזר – וכי מאחר דתכשיטין הן לו, מפני מה הן בטלין לימות המשיח? אמר להן – לפי שאינן צריכין, שנאמר "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב" (ישעיה ב, 4) (שבת סג ע"א)


תרגום:

(במשנה נאמר:) "ר' אליעזר אומר: (כלי הנשק) תכשיטין הן לו". שנויה ברייתא: אמרו לו לר' אליעזר – וכי מאחר שתכשיטים הם לו, מפני מה הם בטלים בימות המשיח? אמר להם – לפי שאינם נצרכים (עוד), שנאמר "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיה ב, 4).

 

הקשר:

המשנה הרביעית בפרק השישי של מסכת שבת מציינת מחלוקת בין ר' אליעזר וחכמים ביחס ליציאת גברים בשבת ונשק באמתחתם: "לא יצא האיש לא בסייף, ולא בקשת, ולא בתריס, ולא באלה, ולא ברומח, ואם יצא חייב חטאת. רבי אליעזר אומר – תכשיטין הן לו, וחכמים אומרים – אינן אלא לגנאי, שנאמר: וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה (ישעיה ב, 4)". הקטע שיידון כאן לקוח מן הדיון התלמודי במשנה זו.hadafweaponסמכות, גבורה והוד (Thinkstock)

 

דיון:

"רבי אליעזר אומר: תכשיטין הן לו"

הפרק השישי במסכת שבת במשנה מפרט את החפצים שאסור ומותר להוציא בשבת מרשות לרשות. ייחודם של חפצים אלה בהיותם מחוברים לגוף בדרך כלשהי. המשנה מפרטת רשימות של חפצים, אך התוספתא מגדירה כלל בעניין זה: "כל שהו משום תכשיט – לא תצא, ואם יצאת הרי זו פטורה; כל שאינו משם תכשיט – לא תצא, ואם יצאת הרי זו חייבת" (תוספתא שבת ד, יא). כלומר, אישה היוצאת בשבת בתכשיטים או במה שנחשב כתכשיטים פטורה מעונש. נדמה שכלל זה תקף גם במשנה וגם לגברים (למרות ההבדלים המצויים במשנה – בין שבגלוי, בין שבמרומז – בין קישוטי גברים ונשים, וראו הרחבה מרתקת בנושא זה כאן).

ר' אליעזר, אפוא, גורס שכלי הנשק הנזכרים במשנה הינם תכשיטים לגברים, ועל כן היוצא בהם בשבת פטור. לעומתו, טוענים החכמים שכלי הנשק אינם יכולים להיות תכשיטים – שתכליתם לייפות – כיוון שיש בהם גנאי, ומראם מקלקל או מכער את הנושא אותם. חכמים מבססים את טענתם על פסוק הלקוח מנבואת הגאולה המפורסמת של ישעיה: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיה ב, 4-2). בהבאת פסוק זה נדמה שהחכמים מתכוונים לומר שכלי נשק הם רע הכרחי כל עוד שרוי העולם במלחמה, אך גאולת העולם תגיע כשייעלמו ממנו רעות כאלה ושלום ישרה בין העמים. מדברי הנביא ניתן להסיק שהחרבות והחניתות הינם חלק מן ההווה הפגום, ועם בוא הגאולה, ייהפכו כתמים מכוערים אלה לנקודות חן. אילו היו החרבות והחניתות תכשיטים, המייפים את הגברים הנושאים אותם, לא יהיה צורך לשוברם או להפוך אותם לכלים חקלאיים, עם בוא השלום העולמי.

 

זוהי בדיוק ההנחה של קושיית הברייתא לר' אליעזר: אם כלי הנשק הם תכשיטים, מדוע נגזר עליהם להתבטל בימות המשיח ולהיות מכותתים למזמרות? שאלה זו נשאלת, כמובן, לשיטת חכמים ועל בסיס הפסוק שציטטו במשנה. " נדמה שהחכמים מתכוונים לומר שכלי נשק הם רע הכרחי כל עוד שרוי העולם במלחמה, אך גאולת העולם תגיע כשייעלמו ממנו רעות כאלה ושלום ישרה בין העמים. מדברי הנביא ניתן להסיק שהחרבות והחניתות הינם חלק מן ההווה הפגום, ועם בוא הגאולה, ייהפכו כתמים מכוערים אלה לנקודות חן "

 

אמר להן – לפי שאינן צריכין, שנאמר "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב" (ישעיה ב, 4)

תשובת ר' אליעזר היא שכלי הנשק יתבטלו מסיבות פרקטיות – לא יהיה בהם צורך. זאת הוא לומד מאותו הפסוק עצמו: מדוע "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת"? כיוון ש"לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה". לתפיסתו, כיתות החרבות באחרית הימים הוא  תשובה פרגמטית לצורכי המציאות: כשלא יהיו מלחמות, לא יהיו כלי נשק; כאשר לא יהיה צורך בכלי נשק בתפקודם הרגיל, לא ישתמשו בהם גם כתכשיטים.

בהמשך הדיון מוצע פסוק אחר כביסוס לדעת ר' אליעזר: "חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ" (תהלים מה, 4). הפסוק לקוח ממזמור המשבח את המלך ומתאר את מעלותיו, והחרב מתוארת בו כסמל לסמכות, לגבורה ולהוד.

שני הפסוקים מציגים טעם זהה לעמדת ר' אליעזר במשנה: הוא רואה בכלי הנשק תכשיטים דווקא בשל שימושם המלחמתי; יופיים נגזר מן הכוח והסמכות שהם משדרים.

 

לדעת ר' אליעזר, קישוט הוא עניין של גיאוגרפיה, היסטוריה ואידיאולוגיה; יופיים של חפצים (או של אנשים) נובע ישירות מן המשמעות שאנו מייחסים להם וממה שהם מייצגים. הרואים במלחמה ביטוי לגבורה, להוד והדר ולגבריות יראו בכלי נשק תכשיטים ראויים לגברים; לעומת זאת, מי שרואה ברובה כלי להשלטת כוח, או אפילו להגנה עצמית, אינו יכול לייחס לו משמעות קישוטית – כיצד יכולה התזכורת לפחד, למוות ולאלימות להיות תוספת אסתטית לאדם הנושא אותה?

 

בהמשך הסוגיה קובע אביי כי שימוש בכלי נשק כקישוט בעלמא עם בוא הגאולה יהיה כמו "נר בצהריים". ביטוי זה נזכר במדרש המתאר כיצד מנסה אלוהים לפייס את הלבנה לאחר שהקטין אותה ומציע לה לזרוח לצד השמש. תגובת הלבנה זועמת: איזה מין פתרון זה? מה תועלת יש לנר בצהריים? (חולין ס ע"ב; סיפור זה נדון בדף אחר). הלבנה מכוונת לכך שאורו של נר בצהריים אינו נראה, כיוון שאור השמש רב וחזק הוא. כאן נדמה שאביי מכוון למשמעות הפוכה: כשלא יהיו כלי נשק מתפקדים בעולם, מה צורך או תועלת יהיו לשימוש בהם כתכשיטים? כלומר, כלי הנשק הם תוספת של נוי וקישוט, רק מכיוון שהם מייצגים גבורה, ניצחון וכוח. כשייעלם הצורך במלחמה, ייעלם איתו גם ייחוס היופי לכלי הנשק.

 

במהלך הדיון התלמודי טוען רב כהנא שהפסוק מתהלים מה, 4, שהובא לעיל, אינו מתאים לעמדת ר' אליעזר,hadafmoonצו פיוס: לזרוח כנר בצהריים (Thinkstock) כיוון שאינו עוסק כלל בכלי נשק, אלא בדברי תורה. טענה זו נסתרת מן הטעם ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" (כלומר, גם אם יש לפסוק נמשל, פשטו של המשל קיים ועומד), אולם הרעיון בבסיסה מודגש בהמשך הסוגיה: "אמר רבי ירמיה אמר רבי אלעזר – שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא מצליח להם, שנאמר וַהֲדָרְךָ צְלַח (תהלים מה, 4); אל תקרי 'והדרך' אלא 'וחדדך' " (שבת סג ע"א). את החרב שבפסוק הופך המדרש למחשבה מחודדת, ואת המלחמה המסומלת בה – למחלוקת למדנית.

 

עמדתו ההלכתית של ר' אליעזר נדחית, וכלי הנשק אינם נחשבים תכשיטים. אני תוהה אם גם עמדתו העקרונית ביחס למושגי היופי נדחית.

בהמשך הסוגיה – ואולי בתלמוד הבבלי בכלל – ניכר מאמצם של החכמים לכתת את כלי הנשק המקראיים למזמרות של תורה ואת אזכורי המלחמה לתיאורי אווירת בית המדרש. למרות זאת, "אין תלמוד יוצא ידי פשוטו" – צחצוח החרבות ממשיך להיות נוכח בשיח התלמודי, ומטאפורות הגבורה המלחמתית ממשיכות לשמש את חז"ל כביטויים ליופי ולהוד. מתברר שטרם התגשמה במלואה נבואת ישעיה.

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus