מדרגות לגן עדן_ללא קרדיט
עוד בפרויקט
סליחה
מה הם החיים בלי סליחה?
על הסליחה: פרויקט מיוחד ליום הכיפורים
social
facebook whatsup email tweeter
ניר מנוסי //
16.9.15
על הסליחה: פרויקט מיוחד ליום הכיפורים
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"אף על פי שעל פניו קשר עם מלך מרוחק יותר מאשר קשר עם הורה, הוא למעשה מבטא דרגת התקשרות גבוהה יותר, כזו שאינה מסתפקת ברגש טבעי, אלא נרתמת לעזור באופן פעיל. האמירה "מחל לנו" מבטאת חרטה על כך שלא קיימנו את מצוות ה'"
"האם עבודת ה' היא סדרת פעולות שיש לצאת ידי חובת קיומן או משהו יותר מזה שיש לבקש את פנימיותו? באמירה "כפר לנו" אנו מביעים את רצוננו ללכת לפנים משורת הדין והחובה ולהתעמק ברבדים הפנימיים של היהדות והתורה"

סליחה, מחילה, כפרה: שלוש הדרגות של סולם ההתקרבות

בכל יום כיפורים אנו מתפללים: "סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו". אבל מה פירוש החזרה המשולשת על מה שנדמה כאותה אמירה? בתורת החסידות מובא לכך הסבר יפהפה הקושר את שלושת הנוסחים לשלושת הדימויים העיקריים שבהם אנו מתייחסים לה': "אבינו", "מלכנו" ו"דודנו"

"סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו...". המילים הללו, בנעימה המסורתית הענוגה המתלווה להן, מתנגנות באוזני כל מי שהשתתף מימיו בתפילת יום הכיפורים. הציבור נוהג לחזור עליהן יחדיו בנימת תחינה, המתעצמת בשל ריבוי הקולות המצטרפים. אבל מה פירוש החזרה המשולשת הזאת על מה שנדמה כאותה אמירה? מדוע לא לומר רק "סלח לנו" או "מחל לנו"? מה מסתתר בדקויות ההבדלים בין שלוש הלשונות הללו ובסדר שלהן, ומה אנו יכולים ללמוד מכך על הקשר שהן מזמינות אותנו לבנות מול ה' – וזה מול זה?

 

בתורת החסידות מובא הסבר עמוק ויפהפה לכך. הסליחה, המחילה והכפרה מתייחסות לשלושה סוגים של חטאים, שלוש דרגות של התנכרות או התכחשות לזולת, שכל אחת מהן פוגמת בקשר שלנו עמו במישור אחר. ההבנה אותן עשויה להעצים הן את החיבור שלנו לבוראנו והן את מערכות היחסים הארציות שלנו – ציר האדם למקום וציר האדם לחברו, שאת שניהם אנו מוזמנים להעריך מחדש ביום הכיפורים.

 

מי, מה, למה?

 

בקשת הסליחה מתייחסת להתעלמות מעצם מציאותו של הזולת, ממי שהוא. כשאנו מבקשים סליחה, אנו בעצם אומרים: סליחה שלא שמתי לב אליך, שהייתי חסר רגישות ושקוע בתוך עצמי וחסר רגישות. גם כאשר אנו פונים סתם כך לאדם זר במילה "סליחה", כוונתנו היא לפנות אליו-הוא, לאו דווקא כדי לבקש ממנו משהו או להתנצל על משהו שלא עשינו.

 

בקשת המחילה מתייחסת להתעלמות מבקשותיו של הזולת, ממה שהוא רוצה. מחילה היא על חוב מסוים. אם לא עשינו את המוטל עלינו ולא 'יצאנו ידי חובתנו', אנו צריכים לבקש על כך מחילה. ייתכן שאנו מתייחסים באדיבות לאדם מסוים, אך לא ממש נרתמים לעזור לו. במקרה זה איננו צריכים אולי לבקש את סליחתו, אבל כן את מחילתו.

 

במאמר מוסגר, נסב לבנו לכך שבציבור החילוני מרבים יותר להשתמש במילה 'סליחה', ואילו בציבור החרדי יותר במילה 'מחילה'. לאור דברינו, ייתכן להסביר זאת בכך שבעולם החילוני עיקר הזיקה לזולת נמדד בהתייחסות אליו כאדם, ואילו בעולם החרדי בעשיית בקשותיו. זה מובא אפוא כחומר למחשבה, ובעיקר ללקיחת הטוב משני העולמות.

 

לבסוף, בקשת הכפרה היא על התעלמות מהטעם לבקשת הזולת, מהשאלה למה הוא רוצה מה שהוא רוצה. חיבור אמיתי ופנימי לזולת אינו מסתפק רק בקבלתו כמות שהוא ובכיבוד בקשותיו. ניתן לקיים את שני אלו, ועדיין להיוותר מנוכרים לעולמו הפנימי. קרבה אמיתית היא התעניינות בעולמו הפנימי של זולתנו, בסיבה לכך שהוא אוהב את מה שהוא אוהב (גם אם אנחנו לא), ועל כך שלא עשינו זאת אנו מבקשים כפרה.

 

אבינו, מלכנו, דודנו

 

מבין שלושת השמות האלו, שני הראשונים מזוהים בתפילותינו עם שני הכינויים המרכזיים שבהם אנו מתייחסים לה', "אבינו" ו"מלכנו": "סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחול לנו מלכנו כי פשענו". החסידות מקבילה כינוי שלישי למושג הכפרה: "דוֹדֵנו" (אהובנו). הצלבת שלוש לשונות הסליחה עם שלושת כינויי ה' מעמיקה מאוד את הבנת שתי מערכות המושגים:

 

ניר מנוסי(1)
ניר מנוסי

 

בקשת הסליחה קשורה במיוחד בדימוי ה' כאב – כ'הורה' שלו אנו חייבים את קיומנו. באופן טבעי, בעת התבגרותנו אנו מתרחקים מהורינו ("על כן יעזֹב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו..."), אך הסכנה הרובצת, שכל הורה חרד ממנה יותר מכול, היא שההתרחקות תהיה להתנתקות; שמרוב שנתבוסס וניעשה עצמאיים, נשכח את הורינו או נתייחס אליהם כמטרד הגורע מזמננו.

 

גם ביחס לה', ככל שאנו 'מתבגרים' ומבססים את שליטתנו בחיינו, כך אנו נוטים לשכוח את עצם הפלא של מציאותנו, אותה אנו חבים למי שמעלינו. האמירה "סלח לנו" הולכת יחד עם היזכרות בה' כבוראנו, ובמישור האנושי – עם רצון בחיבור מחודש או מחוזק עם הורינו (ובהרחבה, עם אסירות תודה לכל חברינו על נוכחותם בחיינו).

 

בקשת המחילה קשורה במיוחד בדימוי ה' כמלך או אדון. מלך אינו מעוניין שיזכרו אותו תמיד ואינו חפץ להיות אב לנתיניו (כך הוא המצב בדיקטטורות מעוותות, אך לא במלוכה מתוקנת). מה שמלך כן מעוניין בו הוא שיעשו את רצונו: שיבנו את עריו, יעמידו את מפעליו וילחמו את מלחמותיו. יש לו חזון, והוא זקוק לאנשים שיתגייסו אליו ויעזרו לו להגשימו.

 

אף על פי שעל פניו קשר עם מלך מרוחק יותר מאשר קשר עם הורה, הוא למעשה מבטא דרגת התקשרות גבוהה יותר, כזו שאינה מסתפקת ברגש טבעי, אלא נרתמת לעזור באופן פעיל. האמירה "מחל לנו" מבטאת חרטה על כך שלא קיימנו את מצוות ה' כראוי, ובהקשר האנושי – שלא עזרנו בפועל ובאופן מעשי לחברינו ולדמויות משפיעות בחיינו.

 

לבסוף, בקשת הכפרה קשורה בדימוי ה' כ"דוֹד" – כבן זוג אוהב. ישנן מערכות יחסים זוגיות רבות שבהן שורר יחס אדיב ומכבד בין בני הזוג, האוהבים זה את זה ומכילים את השוני זה של זה. אך למרות זאת, העיקר ביחסים אלו חסר מן הספר: התעניינות אמיתית בעולמו הפנימי של בן הזוג, ויתירה מכך, ניסיון לאהוב את מה שהוא אוהב (לפי החסידות, זהו שיא האהבה). אפשר אפילו לומר שהמרחב החיצוני המנומס לועג להיעדרה של התעניינות זו, שבשבילה סוף סוף יצאנו את כותלי ביתנו הפרטי – כדי להכיר את נקודת מבטו הייחודית של בן הזוג. באותו האופן, אנשים רבים מאמינים בה' ("אבינו") ואף מקיימים את מצוותיו ("מלכנו"), אך וילון של ניכור תלוי עדיין בינם ובין פנימיותה של התורה ועבודת ה'. האם עבודת ה' היא סדרת פעולות שיש לצאת ידי חובת ביצוען או משהו יותר מזה שיש להשקיע בו ולחוש את פנימיותו? באמירה "כפר לנו" אנו מביעים את רצוננו ללכת לפנים משורת הדין והחובה היבשה ולהתעמק ברבדים הפנימיים של היהדות והתורה: "את פניך ה' אבקש".

 

לאחר שבאלול התחלנו לומר סליחות ולהיזכר באבינו שבשמים, ובראש השנה המלכנו עלינו את ה', מגיע ביום הכיפורים הזמן לבקש את פני ה' כפני אהוב נשכח – ועמם את פנימיות לבם של הסובבים אותנו.

 

קריאה נוספת: הסליחה על פי דרור בונדי

 

הסליחה על פי אריאל סרי-לוי

 

הסליחה על פי אלחנן ניר

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus