פשוט?!

כשסיפרתי לחברה טובה שאני מתעתדת להביא את הירשל ובלומה, גיבורי "סיפור פשוט" של ש"י עגנון, כדוגמה למערכת יחסים ספרותית שהותירה בי רושם, היא לא הופתעה כלל. "אופייני לך", נחרה בבוז, "להביא כדוגמה את הצמד הלא ממומש הזה".

היא צדקה, כמובן. הירשל ובלומה הם מהזוגות המוחמצים בספרות העברית - אבל הפוטנציאל! הפוטנציאל עשה רושם עצום על בת השש-עשרה שהייתי כשהתוודעתי אליהם לראשונה.

הנאה אסורה
שיעור ספרות בכיתה מנומנמת, אי שם במרכז הארץ.

"שרה!", רועם קולו של המורה, "מה את קוראת שם מתחת לשולחן?". בעודי מנסה לחשוב על תירוץ כלשהו, הוא כבר ניצב לידי והרים אל על את הספר המונח על ברכי. "סיפור פשוט?", פיו נפער בתדהמה, "אז למה את מחביאה אותו ממני?". את הספר הזה בדיוק למדנו בכיתה, אך אני קראתי בו בגניבה כאילו היה אחד מספריו של סידני שלדון.

לכי תסבירי למורה שלך ששכחת שמדובר בחומר לימודי, ואת נשאבת לספר במין הנאה אסורה ומתוקה שגרמה לך לנסות להסתיר אותו (שהרי כל הגורם הנאה הוא מן הסתם בחזקת חטא), והשניים שהסעירו את דמיונך יותר מכל הם בלומה היתומה הנאווה והירשל, בן הגביר. 

הם היו דור שני לאותה אהבה מוחמצת, שכן אמה של בלומה ואביו של הירשל אמורים היו להינשא זה לזה. בעיני הדבר רק הגביר את יופיו של הסיפור. כבר במשפטים הראשונים הניח עגנון את היסודות לסיפור האהבה הזו בין בלומה והירשל - "נשמות תאומות" הוא כינה אותם.

ראו איך עגנון מתאר את רגשותיו של הירשל לבלומה: "אפילו בשעה שאינה עומדת לפניו רואה הוא אותה. צייר גדול צִייר את דמות תבניתה של בלומה וקבעה בלבו של הירשל ומשם היא נראית לו בכל יופיה", או: "הרוצה לראות את בלומה, יעמוד ויצפה בלבו של הירשל". הכל כה עדין ומודחק ומתחת לפני השטח, לא נותן למציאות הגסה להידחק פנימה - פלא שלב הנערה שלי נמס כולו?

שני מחנות
כמה כעסתי על אוזלת ידו של הירשל, שמנעה ממנו להגשים את האהבה השתוקה הזו! (אז לא ידעתי שיש לכך שם: אימפוטנטיות). כשנשא את מינה לאשה תחת בלומה לא הבנתי איך נתן לזה לקרות, וכשאיבד את שפיותו (ואיך לא יאבד אחרי שאיבד את אהובתו?) שמחתי לאידו וקיוויתי שהדבר יגרום לו להבין שאין לו כל מוצא מלבד התאחדות עם בלומה, תאומת הנפש שלו. נו, היתה בי תמימות של בת שש-עשרה.

אני זוכרת שהכיתה נחלקה אז ל"מחנה בלומה" (האהובה) ו"מחנה מינה" (האשה החוקית). בבלומה צידדו החולמות בהקיץ, רכות העיניים, ובמינה הנערות המעשיות בעלות הקול החזק. אבל ברומן של עגנון, כמו בחיים עצמם, ניצח המחנה המעשי, ניצחה מינה, ואילו על בלומה ומחנה החולמים שלה נגזר להמשיך לחלום. אהבתם של בלומה והירשל לא באה לכדי ממש, ולמרות שהרומן הסתיים בהבטחה מרגיעה להמשיך לספר על עלילותיה של בלומה, ההבנה שהיא לעולם לא תתאחד עם הירשל הכתה אותי בתדהמה. עגנון היה אולי מגחך על הרעיון, אך לדעתי, אי שם, ביקום ספרותי מקביל, מהלכים להם הירשל ובלומה שלובי זרוע יחדיו. זו כוחה של ספרות, זו כוחה של אהבה. 

שהרה בלאו היא סופרת ועיתונאית