מאבק הצרכנים סביב עליית מחירי הקוטג' זכה להד תקשורתי נרחב ולרוח גבית מצד פוליטיקאים רבים, שקראו להחזיר את הפיקוח על מחירי מוצרי החלב. אלא שהסימפטיה התקשורתית שלה זוכה המאבק הנוכחי אינה מלמדת על התגייסות אמיתית של כלי התקשורת, הנשלטים באופן מוחלט על ידי ברוני הממון. ההתעסקות התקשורתית יוצרת באופן פרדוקסלי מציאות נוחה לרוב המגזר העסקי בישראל, מכיוון שהזעם הציבורי סביב גל ההתייקרויות של מוצרי היסוד מנותב למחאה שולית העוסקת במוצר זניח יחסית. נוח להרים קול צעקה על מחירו של הקוטג' ולהסתיר בכך את עלייתם של מחירי הקמח, הדלק ושאר מוצרי היסוד שכולנו תלויים בהם.
לא רק בעלי העסקים נהנים מהמצב, אלא גם הפוליטיקאים שמפחדים בדרך כלל להתעמת עם בעלי המאה על העוולות הרבות שהם מייצרים, שמא אלה יפסיקו לתרום להם. בניגוד למדינות כמו ארה"ב, שבהן הקפיטליזם מוביל לתחרות פרועה בין חברות ענק המחזיקות רק בחלק מנתח השוק, בישראל הקפיטליזם ותהליך ההפרטה שהובילה ממשלת הליכוד יצרו מציאות שבה כמה משפחות שולטות במשק כולו.
 |
מצב זה - שהוא כשל מובנה בתוך החברה הישראלית - מחייב את המערכת הפוליטית הישראלית להטיל פיקוח נרחב על התנהגותן של החברות הגדולות ואף להתערב בנעשה בהן. אלא שלעמדה זו יש תומכים מעטים בכלי התקשורת הישראלית, המוחזקים כולם על ידי בעלי ההון בישראל. מציאות דומה קיימת בקרב הפקידות הציבורית הגבוהה, מכיוון שהפקידים האלה נושאים את עיניהם למשרות מפתות בחברות הענק השולטות בכולנו.
כך קורה שעליית מחיר הקוטג' מקבלת תשומת לב חריגה, בעוד ששאר הבעיות והעוולות הנגרמות לכולנו יום-יום מושכחות ומוסתרות על ידי מיטב המוחות הפוליטיים והתקשורתיים.
העיוות הכלכלי שבו אנחנו חיים יחלחל לבסוף לתודעה הציבורית. ההכרה כי המערכת התקשורתית והפוליטית היו שותפות להונאת הציבור יגרמו לאובדן אמון מוחלט במסגרת החברתית-מדינית. במקרה הטוב תיווצר כאן חברה צינית ומיואשת, שתאבד את יכולתה להתמודד עם הקשיים האמיתיים, כמו הסכסוך הישראלי-ערבי. במקרה הרע תיצור תחושת המיאוס הכללית דרישה למשטר חזק, שישליט כאן דיקטטורה מרקסיסטית שתלאים את המערכת הכלכלית בישראל ותדרדר את המדינה פוליטית כלכלית ומדינית.
אסף גולן
ואתה קנית קוטג' היום?
