ואיכא דאמרי, רב פפא אמר: דכולי עלמא - כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת, והכא בסכין קא מיפלגי. מר סבר: סכין אלימא מכלי שרת, דאע"ג דלית ליה תוך מיקדשה; ומר סבר: סכין לא אלימא ליה מכלי שרת (מנחות עח ע"ב)
תרגום:
ויש אומרים, רב פפא אמר: (לדעת) כל העולם כלי שרת אין מקדשים אלא מדעת, וכאן (בדיון זה, לגבי) סכין הם חולקים. אחד סבר: סכין חזקה (יותר) מכלי שרת (אחרים), שאף-על-גב שאין לה תוך (ככלי קיבול, היא) מקדשת (אפילו שלא מדעת), ואחד סבר: סכין לא חזקה (יותר) מכלי שרת (ואינה מקדשת שלא מדעת).
הקשר:
המשנה השלישית בפרק השביעי של מסכת מנחות (בתלמוד זהו הפרק השמיני) עוסקת באופן בו קורבן התודה מקדש את ארבעים החלות המוקרבות יחד איתו. באמצעות פירוט המקרים בהם אין שחיטת הקורבן מקדשת את הלחם, מגדירה המשנה את גבולות ההלכה בנושא זה. הקטע שיידון כאן מסיים את הדיון התלמודי במשנה זו.
דיון:
האם כוח כלי השרת לקדש תלוי בכוונת המשתמשים בהם, והאם שאלה זו רלוונטית כאשר מדובר בסכין השחיטה?
ואיכא דאמרי –
בדונו במשנה, מעלה התלמוד מקרה נוסף בו יש חשש לכך ששחיטת הקורבן לא מקדשת את הלחם: "תודה ששחטהּ על שמונים חלות - חזקיה אמר: קדשו ארבעים מתוך שמונים, ורבי יוחנן אמר: לא קדשו ארבעים מתוך שמונים". חזקיה ור' יוחנן חולקים האם קורבן התודה, שנשחט כאשר יש שמונים חלות לפניו, יכול לקדש את הארבעים הנדרשות. חזקיה טוען שהתשובה חיובית ולדעת ר' יוחנן התשובה שלילית. התלמוד מציע ארבעה פירושים לטעמה של מחלוקת זו.
ר' זירא מצמצם את המחלוקת למקרה בו מקריב הקורבן לא פירט את כוונתו. להבנתו, במקרה זה חולקים החכמים איזו כוונה יש לייחס לו: חזקיה חושב שהמקריב התכוון לקדש ארבעים חלות בלבד, והכין שמונים ליתר ביטחון ("לאחריות", בלשון התלמוד), ולכן מתקדשות ארבעים מתוכן; ר' יוחנן חושש שהמקריב התכוון לקדש את כל השמונים, ולכן אפילו הארבעים אינן מקודשות.
 |
| כוחה של הכוונה (cc-by-nistagregory) |
אביי מצמצם עוד את המחלוקת וטוען ששני החכמים מאמינים שהמקריב הכין שמונים חלות "לאחריות", אולם חולקים ביניהם האם כלי שרת (כלומר, כלי המקדש) מקדשים "שלא מדעת". כלומר, האם הסכין המשמשת לשחיטה, מקדשת את שמונים החלות גם אם כוונת (או "דעת", בלשון התלמוד) המקריב היתה לקדש רק ארבעים מתוכן.
העמדה השלישית, זו של רב פפא, מובאת בשני נוסחים שונים. לפי הנוסח הראשון טוען רב פפא שהן חזקיה הן ר' יוחנן מסכימים ש"כלי שרת מקדשין שלא מדעת" ומחלוקתם נסבה באופן ספציפי על סכין השחיטה: האם היא נחשבת ככלי שרת לעניין זה, או לא.
רב פפא אמר: דכולי עלמא - כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת, והכא בסכין קא מיפלגי –
הנוסח השני של דברי רב פפא הוא זה שנדון כאן. לפי נוסח זה, חזקיה ור' יוחנן מסכימים ביניהם שכלי שרת אינם מקדשים שלא מדעת. גם לפי נוסח זה, המחלוקת בין החכמים נסבה על היחס לסכין השחיטה.
המחלוקת לגבי יכולתם של כלי השרת לקדש שלא מדעת המשתמש בהם מופיעה במקומות נוספים בתלמוד. במסכת סוטה, למשל, מופיע תיאור סדר הבאת המנחות: "סדר מנחות כיצד? אדם מביא מנחה מתוך ביתו בקלתות של כסף ושל זהב, ונותנה לתוך כלי שרת ומקדשה בכלי שרת, ונותן עליה שמנה ולבונתה ומוליכה אצל כהן, וכהן מוליכה אצל מזבח" (סוטה יד ע"ב). התלמוד שם לב לפירוט השימוש בכלי השרת כאן: "נותנה בכלי שרת ומקדשה בכלי שרת", ושואל האם יש ללמוד מכך שנתינת המנחה בכלי השרת של המקדש אינה מקדשת אותה באופן אוטומטי ויש לעשות פעולה מכוּונת כדי לקדש את המנחה. אם כן, הרי ש"כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת" (שם, שם). תשובת התלמוד שם היא, שיש לקרוא את ההנחיות להבאת המנחה כך: "נותנה בכלי שרת (כדי) לקדשה בכלי שרת", ומכאן שעצם הנחת המנחה בכלי השרת אכן מקדשת אותה ואין צורך ב"דעת" המקריב ובכוונה מיוחדת מצדו.
במקומות אחרים בתלמוד (ואפילו במסכת מנחות עצמה, למשל בדף צ ע"א) אין מוכרעת מחלוקת זו, וחכמים מביעים דעותיהם לכאן ולכאן. נדמה שהשאלה האם כלי המקדש נושאים בחובם כוח לקדש מעצמם את המוכל בהם, או שמא יכולתם לקדש מותנית בכוונתו של המשתמש בהם, היא שאלה מהותית בתלמוד, שאין לגביה הכרעה חד-משמעית. שני הנוסחים האפשריים לעמדתו של רב פפא בסוגיה הנדונה כאן, יכולים להצביע גם הם על עומקה של הקושיה ועל העדר הכרעה כיצד לישבה.
מר סבר: סכין אלימא מכלי שרת, דאע"ג דלית ליה תוך מיקדשה; ומר סבר: סכין לא אלימא ליה מכלי שרת –
שני הנוסחים בדברי רב פפא, למרות ההבדל המהותי ביניהם ביחס לכוחם של כלי השרת לקדש שלא מדעת, מסכימים ביניהם שסכין השחיטה יכולה להיות בעלת מעמד מיוחד. לפי הנוסח השני של דברי רב פפא, השאלה לגביה חולקים חזקיה ור' יוחנן היא, האם הסכין "אלימא" (כלומר – כוחה גדול יותר) משאר כלי השרת, ולכן אף-על-פי ששאר כלי השרת אינם מקדשים שלא מדעת המשתמש בהם, לה יש כוח לקדש מעצמה.
הסיבה ההלכתית לשוני בין הסכין ובין שאר כלי השרת יכולה להיות שלסכין אין "תוך", כלומר היא אינה "כלי" במובן המכיל של המילה, ועל כן ייתכן שיש לה דין שונה.
המחלוקת בדבר כוחם של כלי השרת במקדש להעניק מעמד דתי (קדושה) לחומרים המוכלים בהם או באים איתם במגע נוגעת, להבנתי, בשורשיה של החוויה הדתית. האם לחפצים המשמשים לפעילות הדתית או מאפשרים אותה יש כוח משלהם או שמא "כוח" זה מוענק להם רק מידי המאמינים ומדעתם? האם הכלי בו מונחת המנחה אכן משנה בה משהו מכוח עצמו או שה"שינוי" (מחול לקודש, למשל) נובע מבחירתה של הקהילה ונציגיה (המקריב והכהנים) להאמין בקיומו ("מדעת")?
להבנתי, תשומת הלב התלמודית שניתנת כאן לסכין, מאירה שאלות אלה באור רפלקטיבי, המכוון לבחינה עצמית של החכמים ואמונותיהם, ואולי אף באור אירוני, המלגלג מעט על עצם העלאת השאלות התיאולוגיות הללו. השימוש ה"רגיל" בסכין יוצר שינוי מהותי ב"חומר" הבא איתה במגע, בודאי אם מדובר ב"חומר" חי, שהסכין שופכת את דמו וממיתה אותו. שאלת הערך הדתי של מוות זה, נראית כמעט מגוחכת בהקשר הדיון על קיומו של כוח קדושה עצמי בכלים, כיוון שהסכין ממיתה את החי, בין אם תכיר הקהילה במעמדו הדתי הייחודי של הרגע ובין אם לא. ניתן להתווכח האם יש בקערת הזהב הבית-מקדשית כוח לשנות משהו מהותי בתערובת החיטה המוּשׂמת בתוכה או שמא שינוי זה כפוף לבחירת המשתמש בה ולהגדרתו, אך השינוי שעושה הסכין בבעל החיים הוא גלוי וחד-משמעי. האם, כאשר מדובר בסכין, יש בכלל משמעות כלשהי לדעת המשתמש בה ולכוונתו?
אולי יש לנסח מחדש את דבריו של רב פפא ולשאול האם הסכין "אלימא" (בעלת כוח) יותר מן המשתמשים בה, כיוון שהיא עצמה – בלא תלות באוחז בה ובכוונותיו – משנה את המציאות. אולי גם מחול לקודש, ובודאי מחיים למוות.
רוצים להגיב בנושא? הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו
הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי.
Model.Data.ShopItem : 0
6
