זה מה שאתם חושבים עלי?
שנאה.קום
social
facebook whatsup email tweeter
כרמית ספיר-ויץ //
7.7.10
שנאה.קום
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

זה מה שאתם חושבים עלי?

לוסי דובינצ'ק לא לוקחת לב, אורנה בנאי עדיין נפגעת, ושירלי בוגנים פוחדת. סלבריטאי ארצנו נזכרים בטוקבק שהרס להם את היום. או עשה אותו

השחקנית אורנה בנאי: 
vrnh_bny

"המפגש הראשון שלי עם תרבות הטוקבקים התרחש לפני שבע או שמונה שנים, כשהתחום היה בחיתוליו. קראתי כתבה שהתפרסמה עלי באינטרנט ומתחתיה היו תגובות ארסיות, קללות, נאצות ודברים בוטים. זה אמנם היה מזמן, אבל ההלם מרמת השנאה זכור לי עד היום. מאז הגעתי לשתי מסקנות: א': לא כולם אוהבים אותי, וב': אסור לי לקרוא טוקבקים.


גם היום, כשמתפרסמת עלי כתבה, אני לא מצליחה להתאפק, מציצה ונפגעת. כבר כתבו עלי דברים מעליבים שהתייחסו לאיך שאני נראית ולדעות הפוליטיות שלי. התחושה היא שזה מעין בית שימוש ציבורי, שאליו כל אחד יכול להיכנס ולפגוע בבני אדם. אני מאמינה שכל מי שנכנס לכתבה שמתפרסמת עליו ורואה טוקבקים ארסיים - נעלב. מצד שני, לכל כתבה שקיבלה תגובות שליליות היו גם תגובות חמות שריגשו אותי: כתבו עד כמה אני עוזרת לבעלי חיים, ועוד דברים שכיף לקרוא".


הסופרת יהודית קציר:
"יש לי נטייה לשכוח את הטוקבקים המעצבנים ולקחת ללב את הטוקבקים המתגעגעים ששואלים מתי ייצא ספר חדש ולמה זה לוקח לי כל כך הרבה זמן. זה נוגע בי בפנים. טוקבקים מתגעגעים יוצרים אצלי תחושת מחויבות לקוראים שלי. אני גם שוכחת ביקורות לא טובות, ומאוד נחמדה לאנשים שאני פוגשת ולא מבינים למה אני כל כך נחמדה. אני לא אדם שנוטר טינה".  

 

השחקנית לוסי דובינצ'ק:
"אני לא חסידה גדולה של מחשבים, ולכן לא יצא לי לראות המון טוקבקים. אבל אלה שכן ראיתי חיממו לי את הלב, כי בדרך כלל הנטייה של הכתב היא לרדת עלי, ואז רוב הטוקבקים יוצאים להגנתי.

"יש לי דוגמה מהתקופה האחרונה: אני משתתפת בצילומים לסרט גרמני, שבו אני אמורה להופיע בשיער צבוע בבלונד פלטינה, ובמקביל משחקת נער בהצגה 'שש דמויות מחפשות מחבר' בתיאטרון גשר, ושם הדרישה היא להופיע עם שיער חום או שחור. כך יוצא שנאלצתי

 

biglucy להחליף את צבע השיער שלי לפחות אחת לשבוע. בוואלה! עשו אייטם: מה קורה ללוסי דובינצ'יק שבכל שבוע מחליפה את צבע השיער. היו שם לפחות 50 תגובות, ורובן היו בעדי. הצחיק אותי שאחד הגולשים כתב 'וואלה לא יצאו שוחרי תרבות מהעניין הזה', כי בהמון מקומות נכתב שאני מצטלמת לסרט הגרמני ומחליפה את הצבע בשביל ההופעה. גולשים אחרים הוסיפו מחמאות כמו 'מה זה משנה? היא נראית מהמם'.

 

"אין לי מושג מי כותבים את הטוקבקים או בני כמה הם, אבל תמיד משמח לקרוא תגובות מפרגנות של אנשים שראו אותי בהצגה ויודעים מה אני עושה. אני לא לוקחת ללב תגובות לא מפרגנות, אלא אומרת לעצמי: אין עשן בלי אש. כלומר, זאת כנראה הבעיה האישית של מי שכתב את הדברים האלה. אם כל דבר שמישהו חושב על השיער שלי היה מעניין אותי, לא הייתי נהפכת לדמות ציבורית". 

 

img_7301_custom
הדוגמנית שירלי בוגנים:

"משתדלת לא לקרוא טוקבקים. זה מפחיד מדי". 

שחקן תיאטרון החאן, אריה צ'רנר:
"אני זוכר במיוחד טוקבק אחד, משום שהוא תיאר באופן המדויק ביותר את התחושות שלי כלפי עצמי כשחקן. הטוקבק הזה פורסם ב-2007, בעקבות כתבה על זכייתי בפרס קלצ'קין. מישהו הגיב שם על ההתפתחות שלי, השווה אותה ליין והחמיא למנהלת האמנותי של תיאטרון 
החאן, מיקי גורביץ', שהצליח לזהות כי 'מהכרם הזה ייצא כזה יין'. זה היה מאוד מחמיא ומרגש".

 

הרקדנית והכוריאוגרפית נעה ורטהיים:
"בעקבות  ראיון אישי אתי שפורסם ב-ynet, כתבה אחת הגולשות: 'למה צריך לשמוע כל כך הרבה דברים אישיים? גם יוצר הוא אדם פרטי'. שנייה הסכימה ושלישית ענתה: 'למה
 משבר זוגי זה דבר שיש להתבייש בו? זה קורה גם לטובים שבינינו. איזה שטויות. לגבי המקום שאליו noa_picture
הגענו (מי זה ההגענו הזה אגב) זה נכון שרוב רובה של העיתונות צהובה ומשטיחה אבל כאן עושה הרושם שמדובר בפתיחות לב ונגיעה לעצם העניין שהוא היצירה, לא? כשהיצירה נולדת מתוך הפצע, לדבר על הפצע הוא לדבר על המקור ליצירה. זה נשמע די הגיוני, לא?בעיניי זה ראיון מרתק ושונה מאד דווקא בשל הפתיחות והכנות. כל כך הרבה יוצרים מסתירים ומטשטשים את מקורות ההשראה שלהם. אותי זה דווקא עניין. תודה'". 


הקריקטוריסט והמאייר שי צ'רקה:
"כשהקומיקס 'מעבר לקו' התפרסם ב-NRG, היה מישהו שהגיב בקביעות מדי שבוע וכתב 'המתנחלים חיים על כידוני הצבא... על חשבון עיירות הפיתוח'. עד שבאחד הפרקים הופיע עולה מרוסיה, וטוקבקיסט (כנראה אחר) לקח תגובה אופיינית כזו והחליף את 'המתנחלים' ב'הרוסים'. זה השתיק את המגיב הקבוע לכמה שבועות".

  

השחקן והקומיקאי משה פרסטר:

prstr_2 "עולם הטוקבקים והיצרים האפלים שאנשים מוציאים בו הם נוראיים. אני לא רוצה להתייחס לטוקבק עוין זה או אחר, כי זה רק נותן כוח לאלה שכתבו אותם. זה הגיע למצב שאפילו אם אתראיין לכתבה בנושא 'חיי הנמלים בנהריה', תמיד מישהו יכתוב 'אתה שמאלן!' או משהו בסגנון".

 

עו"ד יובל אלבשן, סמנכ"ל עמותת ידיד:
"הטוקבק שהכי קומם אותי הופיע כשהתפרסמו הידיעות על הסכם שחתמתי עם סופר-פארם לגבי תנאי העבודה של הקופאיות. בטוקבק נטען שקיבלתי כסף עבור ההסכם ושמכרתי את עקרונותיי תמורת כסף או משהו כזה. בעקבות הטוקבק התחילה השמועה הזאת להתפשט,  ולקח הרבה זמן והמון הכחשות מצדי כדי שכולם יבינו שאין פה ולו טיפת עשן או אש".

 

הצייר ישי רוסנו:
"כשהוצגה תערוכת היחיד הראשונה שלי, 'העץ והעצמיות', ופורסמו השקפותיי על מעשה האמן ועל שליחותו, 'זכיתי' במעט עליהום. ידעתי שזה מתוך ציניות ושאין טעם להתייחס לזה במסע שהתחלתי. הטוקבקים מעידים יותר על הטוקבקיסט וכמעט בקושי על הכותב או על מושא הכתבה".

 

הסופרת שהרה בלאו:
shhrhblv_0
"הטוקבק המטריד ביותר היה מאת 'מכיר אותה', שהתקבל בתגובה למאמר שכתבתי על תנועות הנוער, ושהיה רווי לכלוכים ועובדות שונות - חלקן מדויקות מאוד - על ילדותי ועל נעוריי בבני ברק. התחושה היתה שהכותב אכן  מכיר אותי, ואפילו מקרוב. עברה עלי תקופה לא נעימה שבה ניסיתי לחשב מי מחברי העבר שלי חש כלפי כזאת שנאה פעילה ויוקדת. זה היה מערער מאוד. כיום נראה לי שאני יודעת במי מדובר. אין לי כל הוכחה אבל אני נוטרת טינה בשקט. טוקבקים מהסוג הזה הם הגרועים ביותר. הידיעה שמאחורי פרצוף ידידותי יכול להסתתר נחש צפע קטן מטרידה ביותר".

 

א.ב דן, מוזיקאי ובעל טור בוואלה!:
"ב-2004 התחלתי לכתוב ב-NRG. אז לא היו פייסבוק ולא חוק הספאם, אז הייתי שולח כתבות שלי לרשימת תפוצה. ואז התפרסמה עלי כתבה תחת הכותרת are you talkbacking me?, על כך שאני שיאן טוקבקים שליליים, כי הייתי מגיע לשיאים בתחום. אחרי שנה באתר, כתבתי כתבה והחלטתי לא לשלוח אותה לרשימת התפוצה. קיבלתי רק 20 תגובות. דיברתי עם העורכת ואמרתי לה: 'את לא חושבת שזה מוזר? הכתבה נכשלה'. היא אמרה 'מה שמוזר יותר הוא שהפעם כל הטוקבקים חיוביים'.


מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus