אם זה טוב ואם זה רע – אין עוד דרך חזרה

בעשר השנים האחרונות אני מפרסם טור ב- ynet, וכך שימשתי לא פעם כתובת לאלימות מילולית וספגתי שלל כינויי נאצה ממקלדות המגיבים. עם הזמן הבנתי שמדובר בתופעה כללית ובמאפיין של השיח הישראלי, שאינו בלעדי לאינטרנט. כנראה שהכל מתוך אהבת ישראל.

קחו לדוגמה את המאמר האחרון: עורכת המדור בחרה להעניק לו את הכותרת "לא כל הערבים אותו דבר", שנתנה דרור ליצרים ולדעות מביכות ומבישות, שספק אם היו מתפרסמות בעיתונות המודפסת או ברדיו ובטלוויזיה (ראו לדוגמה תגובות 18 ו-19).

ניסיתי להבין - מדוע יוקדת משורות המגיבים שנאה לזולת? מדוע הטוקבקים ספוגים ביצרים כה עזים, ובייחוד בגילויי שנאה למי שמביע דעה שונה? מדוע זה קורה דווקא באינטרנט?

אף שהטוקבקים מזוהים עם האינטרנט, הם קיימים – גם אם בהיקף מצומצם יותר - באמצעי תקשורת אחרים. מכתבים למערכת העיתון ושיחות עם מאזינים הם גלגול מוקדם של הטוקבקים, בהבדל משמעותי אחד: בכל עיתון מתקיים סינון קפדני של המכתבים, והמפיקים בוררים מי ידבר ומי לא יעלה לשידור.

להבדיל, הפיקוח על משוב הגולשים באינטרנט רופף יותר. ידוע שיש אנשים, ואף מגזרים מסוימים, פעילים וקולניים שמשתלטים על השיח הציבורי - בכתב או בעל פה, בעיתון או באינטרנט. העורכים והמפיקים יכולים לצנן מעט את התלהבותם של המגיבים הקבועים. לא כך באינטרנט: אם העורך בעיתון מיטיב לסנן או לסגנן תגובה בכתב והמפיק ברדיו כבר מכיר את קול המטלפנים הקבועים, באינטרנט אין כמעט יד חוסמת.

בדרך כלל, אלה משתייכים לקצוות הקשת הפוליטית ובעצמותיהם בוערת אש האמונה. הם מודעים יותר לאפשרויות הביטוי באמצעי התקשורת בכלל ובאינטרנט בפרט. יתר על כן, הם משוכנעים שאמצעי התקשורת מקפחים אותם ושכמותם בדרך קבע. כך שבעיני רבים, הטוקבקים הם אחת הדרכים לאזן את ההטיות הערכיות המיוחסות לאמצעי התקשורת.

רק מעטים משתתפים בשיח
אפשר שהאנונימיות ברשת מעודדת רבים להתגבר על היראה מפני החשיפה בציבור ולהגיב. אך באותה מידה, בזכות האנונימיות משתחררים יצרים קמאיים ועמם גם דעות קיצוניות שאינן באות לידי ביטוי במצבים רגילים. ניסיון חקיקה להסרת האלמוניות של המגיבים העלה את חמתם של חסידי חופש הביטוי - ואולי בצדק. אפשר שיש גם ברכה בביטויים המוקצנים והחורגים מן הקונצנזוס, שמסוגלים למתוח את קשת הדעות המובעות בגלוי. אלא שבהיעדר יד מפקחת, המגיבים בשולי המפה הפוליטית עלולים להשתלט בדעותיהם ובסגנונם על כלל השיח האינטרנטי.

רוב האזרחים בדמוקרטיה אינם נוטלים בדרך כלל חלק פעיל בדיון הציבורי. מנגנוני סינון שונים מבטיחים שרק מעטים, ובדרך כלל בעלי עניין ודעה, ישתתפו בו. בעידן האינטרנט, רבים מסוגלים להביע דעתם בפומבי, גם כשהדעה אינה בדוקה ואיננה מבוססת עובדתית. אם האינטרנט אכן תורם לדמוקרטיזציה, הרי שיש מחיר בצדה: ככל שרבים יותר מביעים את דעתם, כך נשמעים קולות בסגנונות שונים, בכללם ביטויים אותנטיים ולא מסוגננים של חוסר סובלנות לדעות אחרות עד כדי עוינות למחזיקים בהן.

אולי השיח הלוהט ברשת האינטרנט משקף את תרבות השיח  בחברה מקוטבת בין שמאל לימין, בין דתיים לחילוניים, בין מזרחיים לאשכנזים ובין יהודים לערבים. האקלים הגיאו-תרבותי תורם אף הוא חלקו לשיח היצרי והאלים. במזרח (אסיה-אפריקה ) כמו במזרח (אירופה-חבר העמים לשעבר) – השיח הרגיל טובל במטענים רגשיים וביצרים עזים. הרי אשפי הפולמוס התקשורתי, כמו טומי לפיד ז"ל או ציפי חוטובלי, זכו להיבחר לכנסת ישראל. 

דן כספי הוא פרופסור במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון